פרשת וארא

שלוש המכות הראשונות, מתוך עשר המכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים, בוצעו על ידי אהרן.

במכת הדם נאמר: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם... וְיִהְיוּ דָם.

במכת הצפרדע נאמר: וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם.

במכת הכינים נאמר: וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה.

על כך נאמר במדרש תנחומא (בפרשתנו):

ומפני מה לקו המים והעפר על ידי אהרן? אמר ר' תנחום: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, ועפר שהגן עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידיך. לפיכך לקו על ידי אהרן.

במדרש רבה מופיע הרעיון בשינויים:

התחיל משה ואמר להקב"ה: הרי הוא (פרעה) אומר מי ה', ואינו רוצה לשֵלֵּח. אמר לו (הקב"ה): היכן מצרים שותים? אמר לו: מנילוס. אמר לו: הפוך אותו לדם. אמר לו: איני יכול להפכו. יש אדם שותה מן הבאר משליך אבן לתוכה? אמר לו: ילך אהרן ויהפכנו. הלך אהרן והכהו ונהפך לדם.

לפי מדרש רבה, משה מעצמו הבין שאין הדבר ראוי שהוא יכה את היאור, וזאת מתוך הכרת הטוב ליאור שהצילו בשעת לידתו, למרות שהיאור עצמו הוא "דומם" שאינו מרגיש מאומה. לכאורה קשה, מה טעם בהכרת הטוב, כאשר הַמֵּטיב אינו חש בהבעת תודתך?

כך כותב הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 98):

חויבנו בהכרת הטוב אפילו לדומם, אף על פי שאינו טורח עבורנו, ובוודאי לא תתכן בו כוונה להיטיב. חז"ל למדונו בזה, שחיוב הכרת הטוב אינו מותנה בכוונותיו וטרחותיו של הנותן כלל, אלא שחובה היא על המקבל משום שקבל, ותו לא. בעל מעלת החסד, שכל כולו חדור בשאיפה לתת ולהעניק לזולת מכל אשר לו, הוא אשר מסוגל להרגיש בכל טובה קטנה שקיבל, וירצה לגמול טובה תחת טובה, וישתדל להחזיר גם יותר ממה שקבל, ולפחות יביע תודתו בפה מלא.

אוסיף ואומר שדברים אלה מתאימים לא רק להכרת טובה לדומם, אלא גם בהכרת טובה לאדם שהטיב לו, אלא שבמקרה זה, לאדם שיֵטיב לזולתו יש קורת רוח מהעובדה שמכירים לו טובה.

יש רבים בתוכנו המטיבים לזולתם, הן ליחידים והן לקהילה, הן בחומר והן ברוח. הכרת הטוב כלפיהם היא אבן יסוד בתפיסתנו המוסרית והערכית, ודומני שחשוב שלא רק נחוש אותה בלבנו, אלא גם נבטא אותה באופן מעשי.   

ראש לכל, ומעל הכל, היא הכרת תודה לבורא עולם. לא בכדי פותח איש ישראל את יומו בהכרזה: מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ. וזה סוד מה שאמרו רבותינו (ויקרא רבה ט, ג): כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם. קרבן תודה (ובזמננו ברכת הגומל וסעודת הודיה) הוא הביטוי של הכרת הטוב כלפי ריבונו של עולם, על הטובות והחסדים שגמלנו, וחיוב זה הוא קבוע לעולמי עד.

הכרת הטוב במילים מודרניות יותר באה לידי ביטוי בשירו של עוזי חיטמן:

תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת; על אור עיניים, חבר או שניים, על מה שיש לי בעולם. על שיר קולח, ולב סולח, שבזכותם אני קיים.
תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת; על צחוק של ילד, ושמי התכלת, על אדמה ובית חם. פינה לשבת, אישה אוהבת, שבזכותם אני קיים.
תודה על כל מה שבראת, תודה על מה שלי נתת; על יום של אושר, תמימות ויושר, על יום עצוב שנעלם. תשואות אלפיים, וכפיים, שבזכותם אני קיים.