פרשת שמות

השבת אנו מתחילים את חומש "שמות", שאותו מגדיר הרמב"ן (בהקדמתו): "ונתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו", והוא קובע יסוד חשוב: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין ייחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם - אז שבו אל מעלות אבותם... ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד."

אוסיף ואומר, כי גם מתן תורה בסיני והקמת המשכן הן רק תחנות ביניים בדרך לגאולה, והשלמתה היא בהגעתנו לארץ, ככתוב בפרשתנו (פרק ג פסוק ח): וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי, וכפי שנקרא בע"ה בשבת הבאה, בפרשת "וארא": וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם... וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'.

הבעיה היא שלהוציא את בני ישראל מהגלות ולהביאם ארצה, היא משימה מורכבת, בלשון המעטה, ולפעמים צריכים התערבות אלוקית כדי להגשימה. הגלות הראשונה היא מצרים, וזמן קצר אחרי הגעת בני ישראל לשם, אנו קוראים (בפסוק המסיים את פרשת ויגש): וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. היאחזות זו מטרידה את יעקב אבינו, ולפי רש"ר הירש היא העומדת בבסיס בקשתו להיקבר, מיד, בארץ כנען. אלו דבריו (בראשית, פרק מז פסוק כט):

יעקב חי שבע עשרה שנה במצרים; בוודאי הוא ראה מה רב כוח הוַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, מה רבה השפעתו על בניו: הנה כבר החלו להמיר את הירדן בנילוס, ובשהייתם במצרים חדלו לראות גלות. אכן היתה זו סיבה מספקת להפציר בהם ברצינות כה חגיגית לבל יקברוהו במצרים, אלא ישאוהו אל ארץ מולדתם הישנה והאמתית. היתה זו סיבה מספקת כדי לומר להם: רצונכם ותקוותכם לחיות במצרים, אני - אין רצוני גם להיקבר בה... כאזהרה לעתידם הלאומי של בניו.

כחמישים שנה לאחר שרש"ר הירש טבע את הביטוי "החלו להמיר את הירדן בנילוס", טבע ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בפרושו "משך חכמה" ביטוי דומה, על היהודים המתערים בארצות הגלות.

זה לשונו (פירושו לויקרא פרק כו פסוק מד):

הישראלי בכלל ישכח מחצבתו ויחשב לאזרח רענן. יעזוב לימודי דתו, ללמוד לשונות לא לו, יליף מקלקלתא ולא יליף מתקנא, יחשוב כי ברלין היא ירושלים, וכמקולקלים שבהם עשיתם כמתוקנים לא עשיתם.

למרות השלילה של חיי הגלות המשותפת לשניהם, כשהתעורר הרעיון הציוני, היו ביניהם הבדלי השקפה ניכרים. רש"ר הירש התבקש כמה פעמים על ידי הרב קלישר להצטרף למאמצים לפעול למען ישוב ארץ ישראל וסירב. כך הוא כותב בשנת תרמ"ו לרב ישראל ליפשיץ:

אני הייתי מתנגד מוחלט לרב קלישר בענין זה, אשר יותר משלוש וארבע פעמים כתב אלי ושלח כתביו וחיבוריו והפציר בי לעמוד לראש עצתו בענין ישוב ארץ ישראל, עד אשר לבסוף בא אלי בתוכחות כאילו אני מעכב הגאולה... כי את אשר יחשבו הם למצוה גדולה, היא בעיני עברה לא מעט...

לעומתו, ר' מאיר שמחה כותב בשנת תרפ"ב:

אמנם כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל. וכיון שסר פחד השבועות וברשיון המלכים קמה מצות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה למקומה. ומצוה על כל איש לסייע בכל יכולתו לקיים מצוה זו.

ב"ה זכינו ששיטת המשך חכמה נצחה, וכפי שנקרא בהפטרת השבת (למנהג האשכנזים): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם.