פרשת מקץ

היחס ביהדות לחלומות הוא אמביוולנטי, בין "חלומות השווא ידברו" לעומת "אחד משישים נבואה".

בצעירותי, שמעתי שעשו מחקרים על אנשים במשך שנים, ליוו אותם מאז שהיו ילדים ועד שבגרו. אחד הפרמטרים שבדקו, והיה בו הבדל משמעותי על העתיד של אותם ילדים היה בשאלה האם הם העלו על הכתב את החלומות שלהם. אלו שכתבו אותם על דף – הצליחו להגשים אותם באחוזים הרבה יותר גבוהים מאשר אלו שרק חלמו בהקיץ.

גם יוסף בפרשתנו מגשים את חלומותיו שהחלו לפעם בו עוד בימי נעוריו. אמנם אין לנו עדות על כך שהוא כתב אותם, אבל הוא בהחלט מספר עליהם לכל מי שרק מוכן לשמוע (וגם למי שלא). אמנם בהתחלה נדמה שהדברים הולכים לכיוון לא מתוכנן ולא צפוי, כשהוא מופשט ממעיל הפסים האהוב, מושלך לבור ונמכר לעבדות. אך מהר מאד הוא מגלה שהחלומות ממשיכים להניע את חייו כשהוא עולה לגדולה בביתו של פוטיפר ובהמשך לאחר שהוא עולה מהבור לתפקיד הכי משמעותי לאדם בשלטון המצרי.

גם כשאחיו הציקו לו ואביו כעס עליו, הוא לא שכח או נטש את החלום. גם כשנמכר למצרים, הוא זיהה במפגשים שלו עם שר המשקים והאופים ועם פרעה וחלומותיהם את האמצעי להגשים את החלום שלו עצמו (כך מפרש הרב מדן את הסיפור על בסיס פרשנים שונים) ולכן בנוסף לפירוש החלומות של שואליו הוא גם מוסיף בקשה או עצה אישית שקשורה להוצאת עצמו מן המיצר והתקדמות לתפקידים בכירים שבהם יוכל להביא את כישוריו לידי ביטוי ול... הגשים את חלומותיו.

עיון בסיפורו של יוסף יכול לתת לנו השראה כיצד לפעול להגשמת ומימוש החלומות שלנו וגם איך להתמודד כשבדרך הארוכה, הדברים משתבשים באופן שנראה חסר תקווה.