פרשת וישב

המציאות כל כך מתעתעת, ומושפעת מעיני המתבונן. עם השנים למדתי שזה גם עניין של בחירה. אני בוחרת להתבונן במה שקורה לי בחיים בעיניים של השגחה, ולראות את הקב"ה נמצא לצידי כל הזמן. מיותר לציין שזה לא תמיד קל. לא אחת התחושה היא של בלבול ותהיה, כשסימן שאלה אחד גדול מרחף מעל.

כך אני מרגישה כשאני קוראת את סיפורו של יוסף ומנסה להכנס לנעליו.

מצד אחד, הוא חווה ייסורים קשים, אחיו חוטפים אותו, משליכים אותו לבור ומוכרים אותו לחיי עבדות במצרים הרחוקה. אני רק יכולה לדמיין מה היו מחשבותיו בימים הארוכים שבהם היטלטל על גב הגמל, ידיו קשורות, בגדיו קרועים בדרך לאנשהו. למה זה קרה לי? מה אני אמור להבין מזה? האם אשאר בחיים עד שנגיע ליעד שאליו הם נוסעים?

מצד שני, נראה שהמזל לא מפסיק להאיר לו פנים, כל דבר שהוא נוגע בו – מצליח ובגדול. והתורה מספרת לנו " ויהי ה' את יוסף" זה לא קרה במקרה, אי אפשר שלא לחוש יחד עם יוסף את תחושת הליווי הא-לוקי הצמוד, הנוכחות התמידית של א-לקים "וחטאתי לא-לוהים... הֲל֤וֹא לֵֽאל-ֹהִים֙ הפתרונים..." ליוסף ברור שא-לוקים צמוד אליו ומלווה אותו ואיכשהו המציאות מתאימה את עצמה בדיוק לזה.

וכשאני קוראת את הסיפור של יוסף, אני לומדת שאין סתירה בין תחושה תמידית של ליווי והשגחה לכך שהדרך לא תמיד תאיר פניה, לכך שלא יהיו קשיים. ולנוכח כל זאת, בכל צומת, בכל שעל בדרך אני מתפללת לה', בידיעה שהוא צמוד ונוכח ומקשיב, שיסייע לי לבחור את הבחירה הנכונה. ולמרות שאינני יודעת אם בחרתי נכון, או מדוע הדברים התגלגלו אחרת משחשבתי או ציפיתי, הוא עדיין בדיוק שם – מלווה, מקשיב, ומצליח את דרכי.