פרשת תולדות

לפעמים אני חושבת לעצמי, כמה נחמד היה לו ידענו לפרש כל דבר שקורה לנו במציאות. כשנקלעתי לתאונת דרכים לפני כמה שנים, אחרי ההלם הראשוני ובדיקה שאני בסדר, ישר המח התחיל לפעול, אז למה זה קרה? האם זה חטא שחטאתי או נסיון? אם כן, נסיון על מה? מה אני אמורה ללמוד מהמקרה הזה? אני מניחה שאני לא היחידה שזה קורה לה. התורה מלמדת אותנו שהתוצאה של המעשים שלנו מופיעה בצורה ברורה במציאות. כך אנחנו אומרים מדי בוקר בקריאת שמע "והָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם... וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ... הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם".

אנחנו מתוכנתים לקרוא את המציאות. אם יש רעב, בידוע שזה כתוצאה מהמעשים שלנו. כל מסכת תענית מבוססת על הרעיון הזה. עם זאת, החיים והמציאות גם מלמדים אותנו שצדיק ורע לו, רשע וטוב לו ובאופן כללי, העובדה שצריך לקרוא את המציאות ולהבין מתוכה את המסרים היא דבר חמקמק ומבלבל. כשפרצה הקורונה שאלתי את עצמי מה מטרת הקב"ה בשיתוק העולם, הסגרים, הבידודים והמחלה. חוסר האונים, חוסר השליטה, החרדה. אני בטוחה שעשרה אנשים שונים יתנו עשר תשובות שונות לאותה השאלה.

והנה בפרשתנו יצחק צריך להתמודד עם רעב. בדומה לאביו הוא מבין שצריך לנדוד למקום אחר ועובר לגרר, אך הקב"ה עוצר אותו ומבקש ממנו להשאר שם ולא לרדת למצרים. בניגוד לאביו אברהם עליו להשאר בארץ. בהנחה שהתורה איננה מבקרת את אברהם על ירידתו למצרים, אפשר לראות שבאותו מקרה ממש אב ובנו נדרשים להתנהל ולהגיב אחרת. אברהם, שרק הגיע לארץ, עדיין לא נטע שורשים ומתנהל כנווד בנדודיו בארץ יורד למצרים. ברגע שהצרה חולפת הוא ישוב ואין בכך רע. ואילו בנו נולד וגר בארץ ואיננו מתנהל כנווד והוא עובד אדמה במקצועו, נדרש להשאר ולהתמודד עם המציאות גם כשהיא קשה בלא לעזוב. אותו רעב, התורה קושרת בין השניים "מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם". אולם שני דרכי התמודדות נדרשים שונים.