השיבה לגן עדן -פרשת בראשית תשפ"ג

היציאה מגן העדן של חגי תשרי אל שגרת החורף דומה כיציאתו של האדם הראשון מגן עדן; מתקופה עמוסה בתפילות ומצוות מיוחדות שהופכות את החיים בה למעין 'שבתי בבית ה' כל ימי חיי' אל חיים שעשוי להיות בהם פספוס והחטאה של החלומות והתקוות.

פרק ב' של ספר בראשית מלמד אותנו שגן עדן הוא מקום שמבקש לקשור בין האתי לבין האסטטי. בין מה שנחמד למראה וטוב למאכל לבין הטוב והרע במובן במוסרי.

גם בריאת האדם בפרק ב' מציבה במרכז את הטוב. 'לא טוב היות האדם לבדו' והפתרון לכך הוא 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד'. לא קשר של יצירה משותפת כפי שעולה מפרק א', אלא קשר שבמרכזו אהבה ודבקות. אלא שגם הטוב הזה קשור ביכולת שלהם לעזור האחד לשניה לקיים את ציווי ה' ולא חלילה להכשיל אחד את השני.

במילים אחרות, לא רק שהתורה רואה את השגת הנחמד והטעים, את האהבה והעונג באור חיובי אלא זהו המאפיין של גן עדן.

יחד עם זאת, התורה מבינה כי יש כאן אפשרות לנפילה, לחטא, להתמכרות לנעים שהוא לא טוב ולעונג שהוא פוגעני. במובן הזה האדם, כפי שמתואר בפרק ב', נתון כל הזמן בין העפר ממנו נוצר לבין רוח ה' שמפיחה בו חיים.

אדם וחוה חטאו ונפלו, הלכו אחר מראה עיניהם אך שכחו את צו הא-ל וגורשו מגן עדן. בפשטי הפסוקים גירושו של האדם מגן עדן הוא לנצח והוא נשאר כמעין זכרון קולקטיבי ושאיפה תמידית שטרם זכינו לממש.

אולם רבי דוד קמחי (הרד"ק) בפירושו סבור אחרת. לדבריו, אחרי התוכחה והגירוש, שב האדם בתשובה "ואחר ששב בתשובה סרה המראה ההיא (של להט החרב המתהפכת) ושב לגן (ל)פעמים".

לפי הרד"ק יוצא שהאפשרות לחזור לגן עדן, לאחד את האתי והאסטטי היא איננה רק חלום רחוק של כלל האנושות, אלא היא אפשרות שקיימת וניצבת לפתחנו כל הזמן. כלומר, כל זמן שהתשובה אף היא קיימת וממומשת. כל זמן שנוגעים בטוב שהוא גם יפה ונעים והוא גם מוסרי וקדוש.

 

שבת שלום,

שראל