לראות את הברכה - היום!, פרשת כי תבוא


 

בתוך הקללות הרבות שבפרשת כי תבוא אנו מוצאים את הפסוק הבא: "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר, מפחד לבבך אשר תפחד".

הרשב"ם מסביר שהכוונה היא שמשאלת ליבו של האדם נתונה ליום הבא. לעתיד. היום הזה כבר אבוד. גם למחרת יביט האדם ליום שיבוא אחריו. רש"י, לעומת זאת, מפרש שמדובר על אנשים שמתרפקים על העבר. כל יום מתגעגעים ליום האתמול. פעם היה טוב יותר, או למצער פחות גרוע מהיום. אך כבר החכם באדם לימדנו: "אל תאמר מה היה שהימים הראשנים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה" (קהלת ז, י).

המשותף לשני הפירושים הוא שהאדם אינו מונח בהווה. הוא מביט אחורה או קדימה כי הברכה תמיד 'שם'. בכל מקום אפשרי חוץ מכאן ועכשיו. על פי התורה, חיים במצב זה הם קללה.

בניגוד לכך, בברכות שבפרשה נאמר "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". מי שבכל פניותיו, בין אם הוא יוצא לדרך או חוזר בחזרה, ברצוא ובשוב, פשוט היכן שהוא נמצא מצליח לראות את הברכה, את הטוב, את היופי, ולהביא לידי ביטוי את הטוב שבתוכו, הרי שהוא שייך לעולם הברכה.

הגמרא (סנהדרין צח) מספרת על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח ושאל אותו מתי הוא כבר יגיע. "היום", השיב המשיח. ריב"ל שמח וטוב לב חזר למקומו וחיכה למשיח. משבושש המשיח להגיע שאל ריב"ל את אליהו הנביא וכי המשיח משקר חלילה?! ענה לו אליהו: "כך אמר לך: היום אם בקולו תשמעו".

אכן היום, כבכל ביום יש פוטנציאל של משיח, אך זה תלוי בנו. האם היום נשמע בקולו של ה', האם נשוב, האם נתקן. ואפשר שהסוד טמון במילה 'היום'.

פעמים רבות העבר יכול לתת לנו משמעות וזהות וערכים ותקוות העתיד עשויה לחלץ אותנו מהבוץ. אך גם ההפך הוא הנכון. פעמים רבות העבר והעתיד הם החסמים שלנו. "כבר ניסיתי ולא הצלחתי", "כנראה שאני לא ראוי", הציניות שמתפתחת עם השנים, היאוש, הכעסים והחשבונות שיש לנו על אחרים מונעים אותנו פשוט להיות נוכחים בהווה. הם חוסמים אותנו מלראות את הברכה שבאמת קיימת כאן ועכשיו, את כוחות החיים שטמונים בי ורק רוצים להתממש, אך הם נערמו כבר תחת ערמות כבדות של דימוי עצמי נמוך.

התשובה איננה רק ביחס למה שהיה בעבר וגם לא חלק מתהליך שהולך לקראת עתיד. תשובה היא גם האפשרות שטמונה בכל יום ובכל רגע להיות יותר טוב, להתקרב, לסלוח, להשתפר.

ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה.

 

*שבת שלום,*

*שראל*