*ברכת עץ החיים/ פרשת עקב*

*ברכת עץ החיים/ פרשת עקב*

 

ספר דברים בכלל ופרשת עקב בפרט מלאים בקונפליקט של הבורגנות. קונפליקט בין ברכת החיים והבטחת השפע הגשמי לבין הפחד מכך שדווקא השפע הזה ימסך את ייעודנו כעם ישראל וישכיח את הקב"ה מחיינו.

האם אכן רק מאבק קיים בין שפע גשמי לבין זכרון הרוח ודבקות בה'?

 

מכל ברכות האוכל שיש לנו רק אחת היא מהתורה: ברכת המזון. בפרשה נאמר: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".

כאשר יצחק אבינו מבקש לברך את עשיו הוא מבקש להכין לו מנת בשר דשנה מפני שהדרך של יצחק להתחבר לברכת ה' בעולם היא דווקא דרך האוכל, דרך השפע, דרך ההנאה הגשמית.

ברכת המזון איננה רק בבחינת סור מרע; רק כדי שלא נשכח. היא מלמדת אותנו שהברכה הגשמית היא עצמה ביטוי וטעימה של ברכה אלוקית. ועל כן חוויית ההנאה הגשמית איננה רק משהו מסוכן שמרחיק אלא יש בה פוטנציאל להתחבר ולחוש בעומק האלוקי של עץ החיים.

בתלמוד הירושלמי מובאת מימרא בשם רב: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל" (קידושין ד, יב). אמירה זו היא המשך ישיר של הנאמר בפרשה: "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם". בארץ ישראל לא אוכלים מתוך מסכנות. הרשב"ם מפרש שכוונת הדברים לשפע הגשמי בארץ ישראל ולפי רבנו בחיי יהיה אפשר לטעום בארץ ישראל מכל הסוגים והמינים הקיימים בעולם.

אין ספק כי זוהי עבודת ה' מאתגרת ביותר בזמן שתרבות השפע בימינו אפופה בתאגידי ענק שמנסים להפוך את הגשמי לחזות הכל ואת השפע החומרי לנהנתנות ואגוצנטריות. תורת ארץ ישראל מציעה בפנינו דרך גדולה ומאתגרת אך שלמה ונעלית. דרכו של יצחק אבינו. לנתב את השפע, את ההנאה, את הטעם, לחיבור גדול יותר לברכת ה' ולקיום חוקיו ומצוותיו, למציאות שסביבנו, לאנשים שילדינו.

בימים אלו של קיץ, טיולים, ארץ ישראל, זמן משפחה, של ארוחה טובה, יש לנו הזדמנות מופלאה לנשום את זה פנימה, לחוש את החיבור של הגשמיות והרוחניות ולא רק לחוות את הקונפליקט שביניהם, ולברך את ה' מתוך שביעה ושמחה.

 

*שבת שלום,*

*שראל*