פרשת פנחס- בריתי שלום

בריתי שלום

הפרשה פותחת בשכר אותו מקבל פנחס עבור מעשה הקנאות שלו:  "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי  יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (במדבר פרק כה, י-יב)

בשנה שעברה התקשר אלי בעל קורא, שיש בעיה בספר התורה- אות לא מחוברת. הוא התכוון לאות "ו" שבמילה "שלום". היא היתה חתוכה, בלשון חז"ל- קטועה. אולם זוהי המסורת, וכך ספר התורה צריך להכתב לכתחילה. המקור להלכה זו ומשמעותה מופיע בגמרא, ושם כתוב:

(כהן) בעל מום דעבודתו פסולה מנלן? אמר רב יהודה אמר שמואל, דאמר קרא: לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. והא שלום כתיב! אמר רב נחמן: וי"ו דשלום קטיעה היא.( תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סו: )

כהן בעל מום כידוע לא יכול לעבוד בתוך המקדש (כמעט) שום עבודה. יש כמה משימות שהוא יכול לעשות, אבל עקרונית- עבודתו פסולה. אולם הוא יכול לאכול מלחם הקדש, כפי שכתוב בפרשת אמור: "לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל, אך אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש".

לא נכנס כרגע לסיבה למה כהן בעל מום פסול. האם זה בגללו, או אולי דווקא בגללנו, בגלל הצורה שאנו תופסים בעלי מומים. כפי שמבאר בעל "ספר החינוך".

מכל מקום, כהן כזה יכול להתרעם כלפי שמיא ולטעון- לא די שאני בעל מום, אלא שגם איני יכול לשרת בקודש? למה אגרע מעבודת ה'? והרי אתה רבש"ע בראת אותי כך, לך לאומן שעשאני! לו הייתי פסול, או טמא, ניחא; אבל בעל מום הוא דבר שאינו בשליטתי.

הרבי מאיזביצה, בעל "מי השילוח", כותב לכך הסבר מכונן בפרשת אמור:

 "כי איש ישראל אחר שלבו דבוק בהשם יתברך, וכוונתו לשם שמים, אף אם השם יתברך ידחה אותו מאיזה טובה בזה עצמו יקרא עובד ה' במה שמרחיק עצמו על פי רצון הש"י ויזכה לטובה גדולה, כגון בעל מום מזרע אהרן; בזה עצמו הי' זוכה לטובה גדולה במה שהרחיק עצמו מהעבודה. אך מי שאין שורשו וגזעו מישראל, באם ירוחק מטובה אז לא יוכל עצור רוחו ויבעט ... והיינו שימשך האדם אחר רצון הש"י כפי רצונו יתברך ולא יתרעם באם הקב"ה ימנעו אף מלעשות מצותיו, שמאחר שזה רצון הש"י יקיים גם עתה מצותיו במה שפירש עצמו..."

ומסביר מי השלוח, ש "לחם אלקיו הוא אוכל". כלומר מבחינה פנימית הוא מגיע לאותה שלמות נפשית שיש לעובד אחר. כי העבודה שלו- היא לא לעבוד. יש מי שהעבודה שלו היא לעשות, ויש מי שהעבודה שלו היא לא לעשות ולקבל עליו את הדין.

כמו מי שהרבה שנים צם ביום הכפורים, ועכשיו הרופא אומר לו שהוא צריך לאכול ביום הכפורים, וכך כמובן גם  פסק הרב. אז הוא עכשיו צריך לאכול ביום כפור. עד עכשיו הוא עבד את ה' בצום, עכשיו הוא יעבוד את ה' באכילה. וחלק מהאתגר הוא שלא תהיה לו תרעומת על הקב"ה. בכל שלב בחיים אנחנו יכולים לעשות את רצונו של ה' בדרך אחרת ובאופן אחר.

וזה שיעור גדול לכל האנשים, בכל שלב. ילדים וילדות, גברים ונשים, כהנים וישראלים; לפעמים כל אחד רוצה לעבוד את ה' קצת בדרך אחרת, של מישהו אחר. ואע"פ שהכל נובע ממקום של רצון טוב לעשות יותר- לפעמים הדבר הנכון הוא לנסות ולהבין מה עבודת ה' שלי בכל רגע נתון, ויכול להיות שפעם זה כך ופעם זה אחרת, וזה תפקידי בעולם, ולא להיות בתרעומת.