פרשת שלח - על אינטרסים ו"נגיעות".

השאלה הגדולה בפרשת "שלח", לדעתי, היא איך דבר כזה קורה. איך קורה שהשליחים שלך כבר לא השליחים שלך; איך קורה שמבקשים ממישהו לעשות משימה מסויימת, והוא עושה הפוך. מתי חל
המהפך הזה? שהרי אם נראה את הפסוקים ורש"י, אותם אנשים היו העידית שבעם:
(ב) שׁ לַח לׁךָ אֲ נָשׁ ים וׁ יָתֻ רוּ אֶ ת אֶ רֶ ץ כׁ נַעַן אֲ שֶ ר אֲ נִי נֹתֵ ן לִבׁ נֵי יִשׁ רָ אֵ ל אִ יש אֶ חָ ד אִ יש אֶ חָ ד לׁמַ טֵ ה אֲ בֹתָ יותִ שׁ לָחוּ כֹל נָשִ יא בָ הֶ ם(:ג) וַיִשׁ לַח אֹתָ ם משֶ ה מִ מִ דׁ בַ ר פָארָ ן עַ ל פִ י יׁדוָד כֻלָם אֲ נָשׁ ים רָ אש  י בְ נ י יׁשְ רָ א  לה  מה.( ספר במדבר פרק יג)
רש"י שם: כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו.
אולם רש"י מביא את המדרש (במדבר רבה) ואומר: למה נסמכה פרשת מרגלים לפ' מרים לפי שלקתה על עסקי דבה שדברה באחיה, ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר:
הרי הם אנשים זקנים, נשיאים, ראשי בני ישראל; מנהיגים דגולים שמעיד עליהם הכתוב שהיו כשרים.
אז איך, איך אנשים כאלו הופכים להיות – בלשון המדרש ורש"י- רשעים.
אבקש להביא פירוש המופיע בספר הזוהר. והוא כותב: "יעלון ישראל לארעא, נתעבר אנן מלמהוי
רישין... דהא אנא זכינן במדבר למהוי רישין, אבל בארעא לא נזכי".
בתרגום חופשי- כאן אנחנו ראשים. אנשים חשובים. אבל בארץ ישראל לא נוכל להיות כאלו.
ובגלל שהפשט שאנשים כאלו יחשבו מחשבות קטנוניות כאלו הוא כל כך נורא, אז השפת אמת אומר שאין הכוונה לעצמם, אלא כשהם אומרים "אנחנו ראשים" הם בעצם מתכוונים לכל העם. כולנו, עם
ישראל, ראשים במדבר. אנחנו עוסקים בקודש. יש לנו "כולל" יוצא מן הכלל, עם מילגה ותנאים ובית מדרש שאפשר לחלום עליו, ומשה רבנו ראש כולל; אנחנו ראשים. ושם- בארץ ישראל- זה כבר לא יהיה
ככה. אנחנו נצטרך להילחם, ולעבוד, ולגדל, ולזרוע- ותורה מה תהא עליה.
אז זה דרש של הדרש. אבל אני מבקש גם לא לברוח מהפשט. והפשט הוא שהם- ראשי בני ישראל-מפחדים לאבד את המעמד. וזה קשה לומר את זה על ראשי בני ישראל, אבל אני הולך בעקבות הרמב"ן
ובעלי המוסר שכך פירשו.
אולי זה לא היה ממש באמירה. לא ממש ישבו ותכננו. אולי זה רק במחשבה. מה שאנחנו קוראים מאז פרויד- תת מודע. אבל המחשבה הזו יכולה להיות קיימת. אגב- אולי זה גם מגיע ממניעים לא לגמרי
רעים- לפעמים יש מנהיגים שבטוחים שהם היחידים שיודעים מה נכון. כל השאר לא מבינים. אולי גם זה חלק מהעניין. אבל בין כך ובין כך- הם רוצים להישאר ראשים, מנהיגים.
מי שחושב שזה קורה רק במדבר- טועה. לפני למעלה משמונים שנה כותב הרב יששכר טייכטהל את ספרו "אם הבנים שמחה". זה קורה כשהרב פליט בבודפשט ב  .1943אז עוד בטוח יחסית בהונגריה, איש
לא ידע שפחות משנה אח"כ כמעט כל יהדות הונגריה תושמד. אבל הוא שואל- איך זה קרה. איך החמצנו את ההזדמנות לעלות לארץ כשיכולנו. איך לא הבננו שהקב"ה רצה שנעזוב כאן ונלך לשם. ובעיקר
השאלה מופנית למנהיגים, לרבנים, ולאדמורי"ם. והוא עונה:
כמו כן הוא בזמננו, אפילו רבנים ורביים וחסידים, לזה יש רבנות טובה, ולזה יש אדמורו"ת [במקור: רביסטע] טובה, ולזה יש עסק טוב או פאבריק [מפעל, בית
חרושת] טוב, או משרה טובה ונכבדה עם סיפוק גדול, אשר מורה עולה על ראשם- אם ילכו לארץ ישראל יתרופף מצבם.
וזה מחריד לחשוב שאנשים גדולים יכולים להיות אנשים קטנים; שאנשים כשרים יכולים להיות אנשים רשעים. וכל זה מוביל אותנו לנקודה המרכזית- רובם ככולם של בני האדם רואים את מה שהם
רוצים לראות- מתוך הטיה פנימית, מה שבעלי המוסר קוראים "נגיעה." אין כזה דברעובדות ברורות. 
לכאורה העובדות הן פשוטות ואין מה להתווכח. תמיד אומרים "אל תתן לעובדות לבלבל אותך". אבל זה לא נכון.
ולכן יכולים המרגלים להיות בטוחים – כי הם באמת בטוחים! שאי אפשר להכנס לארץ. ולכן יכולים מנהיגים יהודיים לפני  80שנה לומר שהציונות היא רעיון רע וחילוני. ולהיות בטוחים שעדיף להשאר
בגולה. ובאמת לחשוב שזה הדבר הנכון לעשותו.
ולכן כל כך כל כך חשוב לנסות להיות מודעים לכך ולקחת את זה בחשבון כשבאים לקבל החלטות חשובות. להיות מודעים לזה שאנחנו הרבה פעמים מוטים ומשוחדים ולהבין את זה.
וזה אולי מה שהתורה רומזת לנו בסוף פרשת ציצית- "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". לכאורה עין רואה ולב חומד, הסדר היה צריך להיות הפוך! אבל לא. העין רואה מה שהלב רוצה שהיא תראה, מה
שהלב מכוון אותה לראות. וככל שאנחנו נדע את זה ונפנים את זה כך ייטב לנו.