דגלים, הפרדה וחלוקה לשבטים

 

דגל, כל דגל, כשלעצמו הנו חתיכת בד, כביכול סמרטוט. אבל חשיבותו לא נובעת מהערך הכספי שלו, שקלים בודדים, או מהחומר שממנו הוא עשוי. חשיבותו היא  בגלל הערכים אותם הוא מסמל. היחודיות. הלאומיות או השבטיות. השייכות. לכן אנשים היו מוכנים גם למות בשביל הדגל, כלומר למען הערכים שמאחוריו.

אנחנו קוראים על הציווי לחלוקה של עם ישראל במדבר, איך שכנו שם, איך חנו ואיך נסעו-

(ספר במדבר, פרק א' נב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לצבאתם.

ואז מפורט כל המבנה- המשכן במרכז, שבט לוי מסביב, וכל שאר  השבטים כל אחד ואחד במקומו.

ולאחר מכן בפרק ב':  (לד) וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְדֹוָד אֶת משֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ אִישׁ לְמִשְׁפְּחֹתָיו עַל בֵּית אֲבֹתָיו:

ראיתי פירוש לעניין שמרבים לצטט מאחד מראשי ישיבת קול תורה. קול תורה הוקמה כידוע ע"י הייקים, יוצאי גרמניה. אחד מראשיה היה הרב הגאון יונה מרצבך (תרס"א-תשמ"א), יליד גרמניה, תלמיד חכם גדול וד"ר למתמטיקה; היה מעורכי האנציקלופדיה התלמודית, גם הוגה דעות וגם תלמיד חכם גדול.

כותב הרב:

הדעה הנפוצה בדרך כלל, המתארת את המצב האידיאלי של עם ישראל כעם מאוחד ומגובש, ועל פיה מסיקים מסקנות מעשיות לגבי בנין ארץ ישראל, זקוקה לביקורת יסודית. אמנם ישראל יהיה [בבוא הגואל] עם מאוחד ומקושר, אולם חלקיו יהיו מופרדים באופן ברור לפי שבטים, ובהתאם לכך תהיה גם חלוקה טריטוריאלית של אדמת הארץ. התמונה ההיסטורית של העם על שנים עשר השבטים, כפי שאנו מכירים אותו בעת לכתם במדבר ובעת כיבוש הארץ וגם בתקופות לאחר מכן, אין לה רק משמעות מקרית על סמך התולדה והעבר, אלא יש להתייחס אליה כצורה מהותית וקיימת של ישראל. יש להוכיח שהפרדה זאת היא רצון ה' לדורות, לא רק מתוך העובדה כי אחרת לא היתה מצוות הפרדה מובהקת בעת חנותם במדבר, ובעת כיבוש הארץ, ולקראת העתיד כפי שנגלה לנביאים, אלא זה מוכיח במיוחד מכך שמספר רב של מצוות מבוססות על החלוקה לפי שבטים. (מדגים- שופטים ושוטרים)

רואים מכאן שלכל שבט תפקידים מיוחדים, שדרך החיים ותכונת הנפש של שבט אחד שונות הן משאר השבטים. לכן רק מתוך גישה רוחנית דומה ודרך חיים שווה, אפשרית הנהגה נכונה של השבט, ושיפוט צודק של אנשיו... ולהיפך: סיכון רוחני של הכלל קיים במיוחד אם ההשפעה באה מאנשים של אותו השבט, אשר הם דומים למושפעים ברוח. לכן חל עונש על עיר הנדחת בכל חומרתו רק אם המדיחים הם מאותו שבט.

אבקש, בענווה, לחלוק על העמדה המוצגת כאן. או לפחות להסביר אותה בצורה שונה.

אם הרב מדבר כנגד חזון  ה"ישראלי החדש", מבית מדרשו של בן גוריון, שכולם ישכחו מהי גלות, ושכל דבר שהוא שריד לעבר ימחק; שמדינת ישראל תהיה "כור היתוך" של טשטוש זהויות-  אז אני מסכים איתו. הגישה הזאת אכן פשטה את הרגל, ובדרך גרמה לנזקים רבים.

אבל אם הוא מדבר על הנצחת העדתיות- ולומר שזהו "רצון ה' לדורות"- כאן קשה לי מאוד.

ובשתי נקודות אבקש לחדד את ההבדל.

דבר ראשון הוא הנישואין. הרי אנו חוגגים את יום טו באב כיום שמחה, בגלל שהותרו שבטים לבוא זה בזה.

כלומר לאחר סיפור בנות צלופחד, שמותר להן להתחתן (רק) עם בני השבט שלהן, כדי שהנחלות לא יעברו משבט לשבט, אומרים- לא עוד, זה לא ישאר כך. מותר להתערבב בין השבטים! ואת זה אנחנו מציינים כ"לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים".

אנו צריכים לחנך את ילדינו שמה שחשוב בבחירת בן או בת הזוג הוא לא מה המוצא והעדה, וכשיבואו לספר לנו בהתרגשות שהם חושבים ש"זה זה", זו אמורה להיות השאלה האחרונה בעניין. קודם כל צריך לבדוק מה המידות של בן/בת הזוג, ומה הסיכוי לזוגיות טובה ובריאה. אולי אחר כך מתוך סקרנות אפשר לשאול האם שם המשפחה הוא רובינשטיין או אמסלם.

ברוך ה' אכן השבטים כיום מעורבבים היטב זה בזה. לשאול ילד בגן היום אם הוא "אשכנזי" או "ספרדי" יצריך אותו פעמים רבות לחישובים מסובכים של שברים וחלקי חלקים, כדי להגדיר "מהו", אם זו עדיין בכלל הגדרה.

נקודה נוספת היא התפילות והקהילות.

אני לא מאמין שהנכדים שלנו, ואולי עוד הילדים שלנו, יהיו מוכנים שהמעגל החברתי שלהם והקהילה שלהם,  יוגדרו על פי ארץ המוצא של הסבתא שלהם.

שמי שמתפלל בנוסח אשכנזי המעגל החברתי שלו יהיה של אשכנזים, כי אלו האנשים שהוא מתפלל איתם; או ספרדים. זה לא יעבוד יותר!

אז איך מצד אחד משמרים על מנהגים יפים, על תפילות יפות, על דברים כל כך יפים ומיוחדים שכל אחד הביא מהמקומות בם היינו בשנים שמפני חטאינו גלינו מארצנו?

או על ידי בניית קהילה אחת, המתפקדת כקהילה אחת, ובה אולמות תפילה שונים לעדות השונות לשבתות ומועדים (או כל חלוקה אחרת מוסכמת. כך אנו נוהגים בקהילת "ברכה ושלום")

או קהילה מעורבת ובה תפילה משותפת תמיד, כשנוסח התפילה נקבע לפי החזן. הדבר קיים כבר בכמה וכמה ישובים וקהילות, ובחגים ובימים נוראים חולקים בפיוטים.

אם חלקנו מזדעזעים מהמחשבה, ב"ה ישנם ילדים הגדלים לתוך מציאות כזו ולא מכירים משהו אחר.

ואנקדוטה לסיום: בנו של הרב מרצבך, רבי דוד צבי, שנקרא על שם הרד"צ הופמן, רבו של הרב מרצבך, נישא לרבנית מרים ע"ה, בתו של הרב יוסף ברוך טולידנו, מי שהיה הרב הראשי למקנס במרוקו, והקימו משפחה ענפה.

אז כנראה שגם הרב לא התכוון ל"הפרדה מלאה", אלא לשימור היפה והמיוחד של כל אחד- בלי שיביא להפרדות.