פרשת ויקהל

וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כׇּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥יי  ישְׂרָאֵ֖ל...

פעם הקודמת, ובעצם פעם היחידה קודם לכן שעם ישראל התקהלו, המצב היה שונה לגמרי.  "וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר ויקהל העם" – ביוזמתם – "על אהרן..."  (שמות לב:א)

כאן בפרשתינו משה מקהיל אותם, התקהלות של תיקון. 

ידועים המחלוקת בין התנאים ובעקבותיהם בין המפרשים אם פרשת תרומה שבה נצטווה משה על בניית המשכן נאמרה קודם או אחרי חטא העגל. אבל לדברי הכל פרשת ויקהל היא אחרי.  מעין פיוס בין הקב"ה לבין עם ישראל.

לדברי הרמב"ן -

"ויתכן שהיה זה ביום מחרת רדתו. ואמר לכולם ענין המשכן אשר נצטוה בו מתחלה קודם שבור הלוחות, כי כיון שנתרצה להם הקב״ה ונתן לו לחות שניות וכרת עמו ברית חדשה שילך השם בקרבם, הנה חזרו לקדמתם ולאהבת כלולותם, ובידוע שתהיה שכינתו בתוכם כענין שצוהו תחלה, כמו שאמר: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כ״ה:ח׳), ולכן צוה אותם משה עתה בכל מה שנצטוה מתחלה."

הערה חשובה מעיר הרש"ר הירש על סדר הכתובים, הסנדוויץ של חטא העגל דווקא בין הציווי לבין הביצוע של הקמת המשכן:

"כך נעשו אירועים אלה – שבאו בכתובים לדורות עולם בין הציווים לבניית המשכן הראשון לבין הקיום המעשי של אותו ציווי – להוכחה כתובה שאין לפקפק בה, שבכל שלב של טעות אפשר לשוב ולזכות בחסדי ה׳."