פרשת תצווה

רוב כלי המשכן מתוארים בפרשת תרומה, וכאן בפרשתנו הדגש עובר לכוהנים –לבגדים,
להקדשתם לכהונה. רק בסיומה של הפרשה, התורה חוזרת לנושא המשכן עצמו ועשיית מזבח
הקטורת. כל עבודות המשכן נעשים על ידי הכהנים אבל יש זיקה מיוחדת בין כהן הגדול לקטורת –"ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני ה' לדרתיכם... וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה..."

רק כאן בסוף פרשת תצוה יש לנו ראייה כוללת על כל כלי המשכן ויכולת להבחין בסמליות המסוימת בין כלי לכלי.
״א"ר שמעון בן יוחאי ג' כתרים הם: כתר מלכות וכתר כהונה וכתר תורה. כתר מלכות זה השלחן דכתיב בו זר זהב סביב, כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו זר זהב סביב, וכתר תורה זה הארון דכתיב בו זר זהב״    (מדרש רבה שמות פרשה לד פסקה מג(

המשכן הוא המקום של זוגיות בין העם לבין הקב״ה. הארון, שעליו ה׳ אומר ״ונועדתי לך שם ודברתי אתך״ מרכז את צד האלוקי בזוגיות, והשולחן עם לחם הפנים מייצג את היצירה האנושית בזוגיות. הכהנים, דרך המזבח, מגשרים בין השניים. כאן בפרשתנו אפשר להוסיף שיש מקום לחלק את כתר הכהונה המייצג את עולם העבודה לשתי תת-מדרגות, עבודה של מזבח החיצון, שלמדנו עליו בפרשת תרומה, ועבודה של מזבח הפנימי שבו הכהן מקטיר את הקטורת.

מתוך פרט אחד - הבדים - הנצי״ב מבחין בהבדל משמעותי בין הערוצים השונים שלנו בעבודת ה׳.

״והבאת את הבדים –המצוה על בצלאל בשעת מעשה הארון להביא את הבדים באופן שיהא ראוי למשא. וכן כתיב במזבח החיצון ״והובא את בדיו בטבעות.״ מה שאין כן בשלחן ובמזבח הפנימי, לא כתיב אלא עשיית הבדים וטבעות ולא ההבאה...אמנם בטעם הדבר נראה דבא להגיד לנו דכח הארון שהוא התורה וכח מזבח החיצון שהוא עבודה נישאים בכל דור ודור ממקום למקום היכן שישראל גולים...ותפלה במקום עבודה כידוע. מה שאין כן השולחן שבו כח מלוכת ישראל ומזבח הפנימי שבו כח
כהונה… ושני כחות אלו אינם אלא כשישראל על מקומה בא"י.״ (העמק דבר שמות כה:טו)