פרשת בשלח

בס"ד

 

לקראת סוף הפרשה, עם ישראל שואלים "היש ה' בקרבינו אם אין" ואנחנו הקוראים נדהמים. מאיגרא רמא לבירא עמיקתא!  בקושי עברו שני פרקים מהשיא של "ויאמינו בה' במשה עבדו" וכבר הגענו לשפל של היש ה' בקרבינו אם אין?!

רש"י מבטא את התסכול הגדול דרך משל - משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר "אבא טול חפץ זה ותן לי" והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית.  פגעו באדם אחד אמר לו אותו הבן "ראית את אבא?" אמר לו אביו "אינך יודע היכן אני?! השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו.

למען האמת, המסגרת של פרשת בשלח כולה מדגישה את ההתדרדרות הזאת.  פרופסור ישעיה ליבוביץ מציין שיש 116 פסוקים שמתחלקים בדיוק לשני חצאים.  החצי הראשון של הפרשה – 58 פסוקים – עוסק בקריעת ים סוף ומסיים עם ה"שירו לה' כי גאה גאה" של מרים הנביאה.  ומשם ישר למסעי עם ישראל הראשונים במדבר, ל"אחרי" של קריעת ים סוף, שמתחיל בתלונת העם למים במרה ומסיים ב"יש ה' בקרבינו אם אין" של מסה ומריבה.  מבחינה מסויימת החלק השני של הפרשה מערער על החלק הראשון.  האם יש משמעות להצהרה של "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" אם עוברים כל כך מהר לספקנות של  "היש ה' בקרבינו אם אין?" 

אפשר לקרוא את המשל של רש"י בדרך אחרת.  הילד לא אשם, הוא באמת ובתמימות אינו רואה את אבא שלו ואינו יודע היכן הוא.  המדרש סך הכל מתאר שלב בריא וחיוני בהתפתחותו של הילד, המעבר בין שלב של תלות לשלב של אוטונומיה.  וכך גם לעם.  דווקא מתוך חוויה שכולה ה' בקרבינו אפשר לשאול היש ה' בקרבינו.