פרשת וארא

בסיומה של פרשת שמות, משה רבינו קורא בייאוש – "למה הרעתה לעם הזה למה זה שלחתני:״ בזכות משבר אימון הזה, כנראה, הוא זוכה בתחילת פרשתינו לעוד התגלות.  לכאורה, לא ברור בדיוק מה הבשורה כאן אבל מתוך השוואה מדוייקת בין ההתגלויות עולה החידוש. 

נחזור להתחלה. "ויהי בימים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל הא-לקים מן העבודה. וישמע א-לקים את נאקתם ויזכר א-לקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. וירא א-לקים את בני ישראל וידע א-לקים." השגחתו של הקב"ה מגיעה בארבעה שלבים – שמיעת הנאקה, זכירת הברית, ראייה, וידיעה.  משם עובר לעשייה, מיד אחר כך משה זוכה להתגלותו הראשונה בסנה ובשליחותו.  "ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו כי ידעתי את מכאביו: וארד להצילו..." ראיית העוני, שמיעת הצעקה וידיעת המכאוב יש כאן, אזכור של הברית אין. 

הקב"ה שם מדבר עם משה דאז – משה שברח ממצרים בעקבות הנזיפה שהוא קבל משני האנשים הנצים, משה שבהגעתו למדין מזוהה על ידי בנות רעואל כ"איש מצרי," משה שקרא לבנו הבכור גרשם באמרו "כי גר הייתי בארץ נכרייה."  משה שאולי לא ברור לו הזדהותו עם הברית. מצד שני, ה' מדבר שם עם משה הפועל בגבורה למען צדק חברתי ולא משנה לו אם זה להגן על איש העברי המוכה על ידי איש המצרי, או להתערב בין שני אנשים עברים נצים, או להציל את בנות רעואל המדייניות מפני הרועים.  משה בשלב זה כנראה לא מופעל על ידי נאמנות מיוחדת לאחיו העבריים, אלא מונע על ידי חיפוש הצדק ומאבק למען החלשים בחברה.  ויחד עם זה הקב"ה מושך אותו לשליחות – משה מבין באופן אינטואטיבי את השפה של "ראיתי את עני עמי," "ואת צעקתם שמעתי," כי ידעתי את מכאביו."  מאידך, "ויזכור אלקים את בריתו" פחות שייך לו בעמידתו בסנה, כשהוא עדיין מתמודד עם הנכרות והמצריות שבו.  עכשיו, בתחילת פרשתינו, אחרי שמשה עמד בגבורה לפני פרעה לדרוש "שלח את עמי" ותובע את כבודם של ישראל – "והצל לא הצלת את עמך!" – הוא מוכן להתגלות חדשה שכולה ברית – "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען."

יהי רצון שגם הדור שלנו יזכה ב"ואזכר את בריתי."