"פשוט המשיכי הלאה" טובי קליין גרינולד

"פשוט המשיכי הלאה"

טובי קליין גרינולד

את האבחנה שלי בסרטן השד קיבלתי ב-28 בנובמבר 2016. הייתי בעיצומו של הפקה ובימוי של חידוש למחזמר של תיאטרון רוממות, "רות ונעמי בשדות בית לחם," מחזה על חסד.

השחקניות, הצוות ואמהות הבמה הרימו את הכפפה לעזור כשסיפרתי להם על מחלתי. הם, יחד עם המשפחה וחברים הקרובים, הפכו לקבוצת תמיכה אוהבת. בכל פעם שנכנסתי בדלת של מתנ"ס אפרת, שבה קיימנו את החזרות, זה היה כאילו הסרטן נעלם. הרגשתי שכל האהבה והתמיכה שנתתי לשחקניות שלי במשך 16 שנים חוזרות אליי.

קיבלתי "עירוי" אמונה מאחד הכוריאוגרפיות שלנו, איטלקיה ואשת תיאטרון, שלמדה, יחד עם בעלה האמן-פרפורמר, לקראת גיור. שמה החדש היה "אמונה ברכה." היא הייתה מדברת איתי על הטוב של אלוקים ועל העובדה שתמיד יש לו תוכנית.

היום שבו היא ובעלה השלימו את גיורם והתחתנו (מחדש) על פי ההלכה, היה עבורי יום כימותרפיה. הייתי מותשת לגמרי, אבל הלכתי לחתונה, לקחתי איתי שני צעיפים של מחול מזרחי, נכנסתי למעגל, קשרתי צעיף אחד סביב למותניה, והשני סביב למותניי, ובמשך חמש דקות רקדתי איתה. הרגשתי שזה אות של אומץ. החלטתי שאין מצב שלא ארקוד להביא שמחה לכלה הזו. הייתי תשושה אחר כך, אבל זה היה שווה את זה.

המשפט שליווה את המחזמר שלנו היה "נס יוביל אותנו לאורך כל הדרך." זה היה אחד מהשירים במחזה, אבל כולם בצוות הבינו את המהות הכפולה מבחינתי.

חברים ובני משפחה הביאו מתנות, פינוקים, ידיים מרפאות, והכי חשוב - את עצמם. בתקופה קשה במיוחד עבורי, חברה אחת הגיעה בפורים עם בתה, שאמרה לאמה לאחר מכן, "אני מבינה עכשיו את ההשפעה של ביקור חולים. כשנכנסנו, טובי לא יכלה להרים את ראשה מהספה. עד שיצאנו היא ישבה וצחקה".

גיליתי את כוחה של התפילה. הרב בנג'י לוין נתן לי ספר תהילים וחברה אמרה לי שחשוב להגיד פרק ק' כל יום - מזמור לתודה. בתהילים של רב בנג'י היה ציטוט, מאת העורך, שמזמור זה אומרים כדי להתגבר על אויבינו. אהבתי את הרעיון שלהודות לאלוקים היא הדרך שבה אנחנו מנצחים את אויבינו. הניתוח שלי היה בי"ז בתמוז, והרגשתי שהצום וההתפילה של כל בני משפחתי וחבריי מרעידים את השמים.

גיליתי (מחדש) כמה חשובה הכרת תודה, והכרתי תודה על כל יום חדש, על אישי, ילדיי, נכדיי ועל כל מה שהיה לי בחיים.

חברה, שחלתה בסרטן השד חמש שנים לפניי, אמרה לי, "ההקרנות הוו חוויה רוחנית עבורי. בכל פעם שעליתי על השולחן הזה, דמיינתי את אלוקים יורד ומוציא ממני את הדברים הרעים." גם אני הייתי עולה על השולחן ומנצלת את הזמן הזה כדי לתקשר עם אלוקים.

החלטתי לנסוע להקרנות לבד. המודל לחיקוי שלי הייתה בת דודה של אמי, שחלתה עם סרטן השד כ-30 שנה קודם לכן. היא נסעה בעצמה להקרנות ולאחר מכן ללמד. הייתי נוסעת לאורך כביש הוואלג'ה להדסה כל בוקר ב-6:15, מתקשרת עם אלוקים, חוטפת קפה הפוך בלובי ונוסעת הביתה.

ב-2006 הייתי שותפה לניהול פרויקט תיאטרון, שנקרא "סודות," עם צעירים אנגלו-סקסים שמעמדם כעולים חדשים היה מאתגר. ביקשתי מהם לכתוב סצנה בשם "הקולות בראשי." אחד הקולות שלהם חזר אלי לעודד אותי. זה היה: "פשוט המשיך הלאה".  “Just keep going.”

שכנה צעירה אמרה לי שאני ה"גיבורה" שלה כי בכל פעם שהיא ראתה אותי, חייכתי. "אני לא גיבורה," אמרתי לה. "גיבורים הם אנשים שעושים מעבר ליכולתם. אבל זו הדרך היחידה שבה אני יודעת איך לחיות."

חלק מחיבור זה עובד ממאמר שהופיע ב Jewish Action Magazine שזכה בפרס עתונות של איגוד העיתונאים היהודים האמריקאים על "מצוינות בעיתונות יהודית."