מצוות השבת- זכור ושמור בדיבור אחד
במרכזה של פרשת 'יתרו' נמצא האירוע הרוחני והמשמעותי ביותר בתולדות עם ישראל: מתן תורה ועשרת הדיברות בסיני.
במעמד זה, התגלה ה' בכבודו ובעצמו וכרת ברית עם בני ישראל.
בפרשתנו, עם ישראל אף מקבל את השליחות, שנועדה לו: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".
אחת המצוות המרכזיות, שנמצאות בעשרת הדיברות היא מצוות השבת.
שני טעמים עיקריים נאמרו במצוות השבת: הטעם הראשון, מופיע בפרשתנו והוא מדגיש את בריאת השמיים ואת בריאת הארץ על ידי ה' במשך שישה ימים.
מלבד לנימוק התיאולוגי של בריאת העולם, נותנת התורה, גם נימוק סוציאלי ובו היא מדגישה, את יציאת מצרים ואת החשיבות, שיש במנוחה, דווקא לאחר היציאה מבית עבדים.
הנימוק החברתי מופיע בעשרת הדיברות, אשר בפרשת 'ואתחנן' וגם יבוא לידי ביטוי בפרשת 'משפטים' שאותה נקרא בשבת הבאה בפסוק "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות למען ינוח... וינפש בן אמתך והגר".
מצוות השבת, שבפרשתנו נפתחת במילה "זכור" ונחתמת במילה "ויקדשהו" כדי לרמז על כך שהקדושה כבר נעשתה על ידי הבורא, והיא מבקשת מהאדם להאמין בחידוש העולם.
מצוות השבת, שבתחילת ספר 'דברים' מבטאת את הצדק החברתי, שהאדם נדרש לעשות, כפי שנאמר בעשרת הדברות שבפרשת 'ואתחנן' "על כן ציוך ה' אלוהיך לעשות את יום השבת" ולכן גם הציווי נפתח שם במילה "שמור".
כך או כך, פעם בשבוע, נדרש האדם לעצור את מרוץ החיים ואת 'מלחמת הקיום' שלו, לשבות ולנוח במחיצת רעיו ובני משפחתו.
נזכיר, כי כבר לאחר קריעת ים סוף, בעת החנייה במרה, קיבלו בני ישראל 'טעימה' של חוקים ומשפטים כפי שנאמר "שם שם לו חוק ומשפט".
בתלמוד הוסבר, כי הפסוק עוסק בשלוש מצוות שניתנו עוד לפני מתן תורה: 'שבת' (מצווה שבאה לידי ביטוי במסגרת המשפחתית בעיקר), 'פרה אדומה' ('חוק' שאין טעמו ידוע) ו'דינים' (סדרי מערכת המשפט במרחב הציבורי).
הנה כי כן, מצוות השבת מבטאת מצד אחד, את האמונה באל שדואג בכל עת לבריותיו, זנם ומפרנסם. אך מצד שני, גם את ההיבט החברתי שהינו חשוב לא פחות.
נזכה פעם בשבוע לעצור את מרוץ החיים ואת 'מלחמת הקיום' שלנו, לטובת מנוחה ביום שבת קודש במחיצת בני משפחתינו ורעינו הקרובים.
שבת שלום, הלל