פרשת וילך – עד מאה ועשרים

וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן־מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא־אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַה' אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה׃

הפרשה שלנו נפתחת בכך שמשה נפרד מהעם. הוא אומר להם שהם צריכים להיות חזקים, לשמור על התורה והמצוות, ומעביר את שרביט ההנהגה ליהושוע. גם את יהושוע הוא מחזק בדבריו, ואז משה מצווה את בני ישראל לקיים מעמד הקהל וללמוד את התורה יחד אחת לשבע שנים (אחרי שנת השמיטה).

הסיבה הראשונה שמשה נותן לעם ישראל לכך שהוא נפרד מהם כעת, היא: "לא אוכל עוד לצאת ולבוא". אחר כך הוא יוסיף ויאמר להם שהוא לא יכול לעבור את הירדן והם צריכים לעבור את הירדן כדי להכנס לארץ ישראל, וזו הסיבה השניה לפרידתו.

ידועים הפסוקים המתארים את משה בשעת מיטתו ש"לא כהתה עינו ולא נס ליחו" (דברים לד ז). זאת אומרת, שלמרות גילו המבוגר, משה תפקד מבחינה פיזית בצורה מושלמת. אז כיצד כאן, בפתח הפרשה שלנו, מעיד משה על עצמו שהוא לא יוכל לצאת ולבוא? למה משה מתכוון?

פרשנים שונים מתייחסים לשאלה הזאת בצורות שונות. הספורנו מסביר שמשה אומר שבגיל מאה ועשרים הוא כבר לא ראוי לחיות לפי הטבע. וגם אם הוא ימשיך לחיות מעבר למאה ועשרים שנותיו, הוא כבר יהיה זקן ולא יוכל לצאת ולבוא, לשמש את העם כמנהיג:   "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואין להתעצב על מיתתי שלא הייתי ראוי לחיות עוד בטבע: לא אוכל עוד לצאת ולבא. וגם אם הייתי חי לא הייתי יכול לצאת ולבא לפניכם בזקנתי: וה' אמר אלי לא תעבור..." מוסיף הספורנו ומסביר את המשך הפסוק – שגם אם פיזית הוא היה יכול להמשיך ולהנהיג את העם, מכיוון שהוא לא יכול לעבור את הירדן, ועם ישראל צריכים לעבור את הירדן כדי להכנס לארץ ישראל, משה חייב להפרד מהם בנקודה הזאת כדי לאפשר לעם ישראל להמשיך הלאה, לשלב הבא שלהם במסע: " וגם אם הייתי יכול לצאת ולבא הנה ה' אמר אלי לא תעבור ואם כן טוב לכם שאמות כדי שתוכלו לעבור:"

 לעומתו, רשי מבין את מילותיו של משה מנקודה אחרת לחלוטין. משה מסביר לעם ישראל שכבר אין לו רשות לצאת ולבוא. מרגע שיהושוע התמנה למנהיג של עם ישראל, משה לא יכול להמשיך ולהנהיג את העם. יש העברת מנהיגות, ומשה מפנה את מנהיגותו כדי לאפשר לדור הבא להתחיל בתפקידו: "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" – יכול שתשש כוח?, תלמוד לומר: "לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה" . אלא מהו "לא אוכל"? איני רשאי, שנטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע".

את הסתירה בין "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" ובין "לא כהתה עינו ולא נס ליחו", סתירה שעומדת ביסוד רוב הדרשות והפרשנויות שראינו עד כה, מציע האברבנאל לפתור ע"י הבחנה בין המצב בהווה ובין תחזית העתיד עפ"י דרך הטבע  - כמו שראוי לחיות עוד בטבע. האברבנאל טוען שמשה מסביר לעם שגם אם עכשיו הוא ב"ה במצב טוב שמאפשר לו להנהיג את העם, יבוא יום, שבו הוא יהיה חלש יותר, מבוגר יותר. משה בעצם מסביר לעם שהוא נפרד מהם רגע לפני שהוא מגיע לשלב שהוא לא יכול להנהיג אותם יותר:  " ואני אחשוב שמשה רבינו אמר אל ישראל בן מאה ועשרים שנה אנכי היום והם טובים באמת, כי כמו שהעידה התורה עליו: לא כהתה עינו ולא נס ליחה. אבל אין ראוי שאונה את עצמי בחשבי שכן יהיה תמיד, כי מפאת הזקנה עם היותי בהווה בריאה וטוב, אין ספק שלא יהיה כך בעתיד. כי בהכרח תבואני החולשה מהרה בהיותי בירידה האחרונה, כי כן יקרה לזקנים שבהיותם בבריאות פתאום תבואה החולשה. וזהו אומרו: לא אוכל עוד לצאת ולבוא. רוצה לומר, עוד בעתיד לא אוכל עם היות שאוכל עתה. ועם זה לא יהיה המאמר הזה סותר לאומרו לא כהתה עינו ולא נס ליחה, כי שם ידבר מההווה ומשה דבר כאן בדרך השכל למה שיהיה עליו בעתיד".

שנזכה בע"ה ל- 120 שנה בבריאות ובשמחה

שנה טובה כתיבה וחתימה טובה, שירה.