על תאוות וקפיצות -פרשת בהעלותך

כאשר אנו קוראים את פרשת 'בהעלותך', מתעוררת בנו תמיהה על אבותינו הקדושים והעליונים במדבר.

בתחילת הפרשה, אנו פוגשים את הרמה הרוחנית הגבוהה של העם. הטמאים אשר בעם ניגשים למשה, ומבקשים לדעת כיצד יקיימו את חג הפסח. והנה, אף אחד לא ביקש מהם לחוג את החג אם הם טמאים. אך הם באים מעצמם, מדביקות בד', ומבקשים לדעת אם יש בכל זאת דרך כלשהיא לעשות את הפסח. ואכן, הם זוכים במצוות 'פסח שני'. זוהי 'מידת החסידות' של מסילת ישרים, לעשות לפנים משורת הדין.

לאחר מכן, אותו עם ממש, חוטא בחטא המתאוננים- "וַיְהִי הָעָם כְמִתְאֹנְנִים רַע בְאָזְנֵי ד'". וכתגובה, ד' פוגע בהם- "וַתִבְעַר בָם אֵש ד' וַתֹאכַל בִקְצֵה הַמַחֲנֶה". "רבי שמעון בן מנסיא אומר- בקצינים שבהם ובגדולים". לדעת רבי שמעון האש אכלה את הבכירים באומה, דהיינו החטא היה לאומי- אידיאולוגי, ולא פרטי-תאוותני, על אף שהתגלה רק אצל הרשעים.

בהמשך, כאילו לא למדו ישראל מהעונש הנורא, הנם מתאווים לאכול בשר- "וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר", ובאר רש"י שלא מתוך תאווה בלבד דיברו אלא מתוך אידיאולוגיה- "אלא שמבקשים עלילה". וגם כאן, העונש הנורא מגיע מיד- "וְאַף ד' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ד' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד". כאילו לא די בכך, מרים ואהרון מדברים לשון הרע נוראי על משה- "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח". ואמנם רש"י מבאר שלא התכוונה לגנותו, אך עדיין לשון הרע חמור ישנו לפנינו.

וכאן עלינו לשאול- האם עם ישראל לא לומד לקח בפעם הראשונה? האם אינו לומד לקח גם בפעם השניה? ומה חשבו מרים ואהרון כשדיברו על משה?! האם לא יראו מהעונש שהתגלה לפני רגע בחטא המתאוננים והמתאווים? ובכלל, עם ישראל הקדוש שעמד לרגלי סיני לא מזמן, אמר 'נעשה ונשמע', מקפיד על מצוות פסח שני בשל טומאה, עם כזה מתאווה לאכול בשר ולהתלונן לשוא?!

ננסה להציע תשובה במבט כולל-

עם ישראל מתאווה לחיות חיי קודש. הטמאים מתחננים למשה- האכילנו בשר פסחים! תן לנו לחיות חיי תאווה ממקום של קדושה וטהרה, מתוך אמונת יציאת מצרים והייעוד העתידי.

העם מתאוננים על אורך הדרך. הם משתוקקים לקדושת א"י. הם להוטים להגיע אליה, ולכן הדבר גורם להם להתלונן ואף להתחצף לד' ולמשה משיחו. הם שרים בערגה על א"י- 'שם נחיה ושם ניצור חיי חופש חיי דרור, שם תהא השכינה שורה, שם תפרח גם שפת התורה'.

העם מתאווה לבשר. לא לתאוות בשרים פסולה מתאווה העם אלא לתאוות בשר חולין בטהרה. לחיות חיי תאווה כביטוי לקדושה, חיים ארץ-ישראליים. חיים שבהם אין התנגשות בין הטבע ויצר הגוף ובין הקדושה ושמירת ההלכה והדבקות בד'.

מתוך ראיה זו, מרים ואהרון מביטים במשה אשר פרש מאשתו היפה והצדקת, והדבר כואב להם מאד כעובדי השם. הם משתוקקים למנהיגות שאינה פורשת מהזוגיות בשל הרצון להתקדש, אלא אדרבה, מתוך הקשר הזוגי, מנהיג את העם לחיים שמחים ותוססים.

חטאי העם בפרשת בהעלותך הם חטאים חמורים, אך כולם מגיעים מבקשת השם גדולה מאד, לחיים פוריים, שמחים ומקודשים.

אולם אם כך, מדוע ד' מעניש את העם? הרי בקשתם צודקת!

הטעם כתוב במפורש בפרשה. בכל החטאים, עונשי ד' מדגישים את העובדה שהעם אינו מוכן עדיין לחיי קודש ארץ-ישראליים. הבשר יוצא מבין שיניהם. האש אוכלת אותם מרוב השתוקקות בוסרית. כדי להיות קדוש ובעל יצרים מבלי לחטוא, צריך לעמול הרבה מאד. צריך לעבור שנות מדבר וניתוק מהגוף, ללמוד לשלוט בתאווה ולרסן אותה. העם טרם בשל לחיי דרור, והדבר בא לידי ביטוי בכך שלבסוף הם להוטים אחר השלווים המגיעים אליהם, ומתלוננים בשפה חצופה כלפי ד' ומשיחו.

השאיפה להתקדש טעונה עדינות וזהירות, דירוג והתאמה לרמה הרוחנית של האדם, ולעיתים אף פרישה בין בני הזוג כהכנה לחיבור העתידי. הקפיצות הנן הרות גורל ומסוכנות בתחום זה. לפעמים אתה חושב שאתה יכול לצאת אל החיים התוססים ולא לחטוא, והנה רגע ועוד רגע ואתה בבאר שחת.

האידיאל שלנו הוא להיות קדושים וחיים, בכל הכוחות שלנו ובכל צדדי החיים המתוקנים. אבל, בתנאי שאנו ראויים לכך, ובקצב הנכון. כל אחת ואחת צריך לבנות לעצמו קצת 'מדבר', שלבים וסולמות, להתקדמות איטית וראויה, עם גבולות וגדרים. לאט לאט מגיעים לפסגות א"י, בלי קפיצות הרות גורל.