דבר תורה לפרשת נשא

" דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה' (במדבר ו, ב)

פרשת נזיר המוזכרת בפרשתנו, עוסקת באדם המחליט לעשות שינוי דרמטי בחייו ולקבל על עצמו את חומרות הנזירות (איסור שתיית יין, תספורת ותגלחת, ואי טומאה למת).

ונשאלת השאלה מה יחס התורה לאדם כזה? האם זהו האידיאל לפרוש מחלק מהנאות העולם הזה? ואם כן, מדוע אין ציווי כללי בתורה המצווה להיות נזירים?

נוסף לכך, אם ננסה להשליך את פרשת נזיר להתנהלותנו היומיומית, בין איש ובין אישה, האם עלינו לאמץ גישה שתומכת בחומרות ולאסור עלינו דברים המותרים? שמא זהו רצון הקב"ה ???

כשמעיינים בדברי חז"ל נראה לכאורה שזוהי הדרך המומלצת, וזו הדרך להתמיד ולהצליח בעבודת ה′.

כך מובא בדברי  האבן עזרא (ו,ב): '...שירחק מהתאות, ועשה זה לעבודת השם, כי היין משחית הדעת ועבודת השם'.

ובדומה בפירוש של רבינו בחיי: '...הוזהר הנזיר מן היין כי כל הנמשך אחריו נמשך אחר התאוות והוא מביא לידי חטאים ומכשולים רבים, ונצטוה בגדול שער לפי שמוליד הדאגה. ויהיה לבו נכנע בעבודת הש"י בהיותו מנוול בשערו ויהיה נזהר מהמותרות המנוולים אותו...'

על הפסוק " וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא " (במדבר ו יא)  דרש רבי אלעזר הקפר (נדרים י.): " וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק′′ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא".

ולכאורה יוצא מתוך דברי ר"א הקפר שהנזירות והפרישות מוגדרים לא פחות ולא יותר כחטא שצריך הנזיר להביא עליו קרבן! ולכאורה אין זו הדרך המומלצת.

בירושלמי(חגיגה פ"ב ה"א) מובא " התורה הזו דומה לשני שבילין, אחד של אור(אש) ואחד של שלג, היטה (פנה) בזה מת באור(אש),היטה(פנה) בזה מת בשלג"

ומסיימת שם הגמרא: מה יעשה? יהלך באמצע.

 זהו שביל הזהב שכותב הרמב"ם (דעות א,ד) שעל האדם לשאוף ללכת בו: לא להיות פזרן אך גם לא קמצן, לא מהלל ושוחק אך גם לא עצב ודואג...

חז"ל לימדונו ש-לב יודע מרת נפשו,  אדם יודע בדיוק מהו ומיהו, היכן הם המקומות בהן הוא צריך חיזוק, ועליו מוטלת האחריות לטפל במקומות אלו. ולאדם כזה התירו לנהוג בחומרות, אך עליו לזכור שהחומרא היא לא דרך החיים אלא אמצעי בלבד להשגת המטרה בלבד.

 אדם כזה שחושב שדרך החיים צריכה להיות ע"י חומרות ופרישות, אנו נשאל מדוע התורה לא אסרה את אותם דברים: "דייך במה שאסרתך תורה אלא שאתה אוסר דברים המותרים" (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א) 

החומרות והאיסורים שאנו מוסיפים על עצמנו, אינם פסולים כלל, להיפך הם מקדשים אותנו ומחזירים אותנו לדרך הישר, אך חייבים אנו לזכור שזהו רק האמצעי.

 המטרה ודרך חיים היא לחיות ע"פ דברי חז"ל הנ"ל והרמב"ם בדרך האמצע שהיא היא שביל הזהב בחיינו. מה גם שבימינו ישנם אנשים שכלל אינם מבחינים בהבדל בין חומרא לבין עיקר הדין,ומי שלא מחמיר נתפס בעיניהם כפחות דתי או כמזלזל, וממילא נוצרות מחלוקות ופירודים בעם, וזה בוודאי לא רצונו של הקב"ה, אלא עלינו למצוא את המחבר בין בני האדם ולהרבות באחדות בעמ"י כולו ובטח בימי מלחמה ופרעות המתחוללות בארצנו הקדושה.

נסיים בתפילה לכל כוחות הביטחון הפועלים ללא לאות להגנת יושבי ארצנו בכל אתר ואתר וכן בתפילה להצלת עמנו ולרפואת כל הפצועים.

שבת שלום