“האם הקב"ה הורס את המשכן?” -פרשת פקודי

לפעמים התורה מתארת סיפור שיש בו מתח רב מאחורי הקלעים, למרות שהמתח לא נראה בקריאה שטחית. דוגמה אחת יש בסוף פרשת פקודי. בונים את המשכן, השכינה שורה בו, וכולם שמחים. אבל המדרש הגדול מפרש שלא הלך הכל כל כך חלק. כך מופיע במדרש הגדול:

“ ’כי ענן ה’ על המשכן יומם’ – כיון שראו ישראל עמוד ענן שכן על המשכן שמחו ואמרו ‘עכשיו נתרצה בנו הקב"ה’ – כיון שהיה בלילה ירד עמוד האש וסיבב את המשכן והיו רואים אותו כולו שלהבת אש. התחילו מצטערין ובוכין ואומרין ‘אוי לנו, לריק יגענו, מה שעשינו והגדלנו נשרף לשעה’. השכימו בבוקר וראו עמוד ענן מקיף אותו. מיד שמחו שמחה יתירה...”.

כשראו בני ישראל בלילה את האש במשכן, חשבו שהמשכן נשרף, עד שבבוקר הבא ראו את הענן שוב. העניין מזכיר את משה בסנה - כאלו "והנה המשכן בוער באש והמשכן איננו אוכל.”

לאש יש פוטנציאל להרוס אבל גם לחמם ולהאיר וגם מסמל את גילוי השכינה בכמה מקומות. חשבו בני ישראל במשכן ומשה בסנה שהאש שראו הוא אש שורף - אבל התברר שאינה אש שורף אלא אש של השכינה.

אולי כשבני ישראל ראו את האש על המשכן, חשבו שזה רמז לאש שממנו יצא העגל. "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה". אולי חשבו שזה עונש מידה כנגד מידה. כשם שהם עזבו את ה’ מיד לאחר מתן תורה, שעה של קרבה עצומה לשכינה, גם ה’ עוזב אותם לאחר שעה של קרבה עצומה לשכינה, בניית המשכן.

אבל התברר שלא. האש שראו דרך "משקפיים" של אשמה לא היה עונש, אלא סימן אהבה. 

לפעמים אדם יכול לחשוב "החלטה שהחלטתי ומעשה שעשיתי היא אש ושורף את הכל”, כפי שחשבו בני ישראל. אבל אפשר להסתכל אחרת ולדעת שלפעמים האש הוא אש בונה. לא רק שאינו שורף, אלא גם תורם דבר חיובי. יש משהו מיוחד בדבר טוב שמופיע על רקע פחות טוב, ונותן לטוב הזה מימד מיוחד. זה מביא לא רק לשמחה אלא, כמו אצל בני ישראל, אפילו ל"שמחה יתירה”, שלא הייתה אפשרית ללא אותו האש. 

ברכות לכולנו ששגיאות שעשינו תהיינה לאמצעים לבנייה עצמית והתפתחות רוחנית.

שבת שלום