למה אנשים מקללים? – פרשת משפטים

האם מותר לי לקלל אחרים?

יש כמה מקומות בפרשה שמוזכר איסור לקלל. "מקלל אביו ואמו מות יומת",

"א-להים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור". וכן בפרשת קדושים: “לא תקלל חרש".

נחלקו המפרשים אם רק אלה אסור לקלל (חרש, דיין, הקב"ה, הורים), או בעצם אסור לקלל כל אחד מישראל.

הרמב"ם סובר שאסור לקלל כל אחד. אריכות בעניין נמצא אצלו בספר המצוות, ספר שבדרך כלל מאד "יבש" וטכני-הלכתי. אבל בעניין זה, הרמב"ם מאריך להסביר את המניעים הפסיכולוגים של המקלל. בעניין מצוות "לא תקלל חרש" הרמב"ם רואה את זה כסוג נקמה. איך? כתגובה לפגיעות חמורות, אנשים רוצים נקמה "רצינית" כמו נזק ממוני, מכות, או רצח. לדברים קלים, מספיק קללה. קללה זה בעצם "נקמה-לייט".

וכן יש לומר למי שאין לו כח או אינו אלים. אין לו אופציה לנקמה "רצינית", ולכן מקלל. (ועיין https://yiddishradioproject.org/exhibits/stutchkoff/curses.php3 )

לכן כותב הרמב"ם:

"כי התורה לא הקפידה בענין המקולל לבד אבל הקפידה בענין המקלל גם כן שהזהירה שלא יניע נפשו אל הנקמה ולא ירגילה לכעוס. וכן מצינו בעלי הקבלה הביאו ראיה על איסור קללת כל איש שיהיה מישראל מאמרו לא תקלל חרש.” 

לפי הרמב"ם אסור לקלל כל אחד, אפילו חרש, שלא שומע, ולכן אינו נעלב. האיסור ביסודו איסור חינוכי – שלא יהיה רגיל ברצון לנקמה. קללה וכעס סוגי נקמה הם, ואסור לנקום.

אבל האיסור של נקמה וכעס מקבל מימד חדש בהסבר המשך דברי הרמב"ם על ידי ה"אור שמח":

אחרי כל הפסיכולוגיה ב”ספר המצוות”, הרמב"ם חוזר לסגנונו הרגיל, ומתחיל להיכנס למקורות של ההלכות, על כמה לאוין עובר, וכו’. בין הפרטים, הרמב"ם מביא הלכה מן המשנה שמקלל את עצמו גם לוקה. 

ועל זה מאיר ה"אור שמח": 

"רבינו בספר המצות סימן שי"ז האריך לבאר שלאו זה אינו מצד המקולל שמצטער, רק מצד המקלל, שזה פחיתות בנפש, והאזהרה שלא ירגיל נפשו לתכונה רעה מפעולות הכעס, לכן אפילו חרש ואפילו עצמו לוקה"

בניגוד לראות את איסור הקללה העצמית כפרט הלכתי טכני, ה"אור שמח" רואה אותו כתיקון האישיות.   כמו שבעל הכעס יכעוס על אחרים, הרבה פעמים יש לו לנטייה לכעוס על עצמו. כשם שהתורה אוסרת לקלל חרש, למרות שאין פגיעה באחר (שהרי אינו שומע), כך התורה אוסרת לנו לכעוס על עצמנו. חשוב להכיר את האמת לשפר את עצמנו, אבל תוך כדי רוגע ושמחה.

שבת שלום