ש"מזבח אדמה תעשה לי" - לא להיות רציני מדי (פרשת יתרו)

 

הפילוסוף וייטהד פעם אמר "ההעדר המוחלט של הומור בתנ"ך – זה אחד הדברים היחידאים בכל ספרות". (בלעז: The total absence of humor from the Bible is one of the most singular things in all literature.) 

נניח שהוא התכוון לא רק לתנ"ך כשאמר "Bible” , אבל בכל זאת נראה שאין הרבה הומור בתנ"ך. יש צחוק של שמחה, יש צחוק של לעג, יש צחוק של עבירה. אבל הצחוק שאנחנו מכירים שונה הוא. הוא בא איכשהו להוריד לחץ נפשי, לשחרר את המתח, ולהחזיר את הפרספקטיבה, ולהביא אותנו לטבעיות וענוה. זה לא כל כך מוצאים בתנ"ך.

אבל כידוע, יהודים צוחקים ומצחיקים הרבה. הייתה תקופה שכמעט כל הקומיקאים בהוליווד היו יהודים. בלי להיכנס להסברים היסטוריים, אפשר למצוא מקורות תורניים לגישה שמביאה לידי הומור. אחד מהם נמצא ב"מי השילוח" לפרשת יתרו:

"לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא כו' מזבח אדמה תעשה לי..., 

‘אלהי כסף’ היינו גוון אהבה והתלהבות יותר מכפי מעמדך. כי אין חברותא כלפי שמיא ואין הש"י מאהב את האדם רק אם האמת אתו. 

‘ואלהי זהב’ היינו גוון יראה יותר מכפי מעמדך. 

רק ‘מזבח אדמה תעשה לי’, אדמה היינו פשיטות כמו שהוא בלבבך.”

לפעמים, יש שאדם בא לידי ביטויים דתיים מלאכותיים, שלא באמת משקפים את מה שבלבו או אפילו רצונו. חומרות יתרות או ביטויים אכסטטיים של דבקות שמתאימים לגדולי הרוח – אין לאדם רגיל לנקוט בהם. ויש להוסיף : שכשזה קורה – כדאי לאדם לצחוק על עצמו, וברוח טובה, לחזור להיות הוא.

מעניין שהאזהרה לא לעשות מעשים מופרזים של דבקות – באה דווקא מאדמו"ר חסידי.

וגם מעניין שאזהרה לכיוון הפוך - לא להיות מתוח ו”מכובד” מדי, אלא להירגע ולהשתחרר – באה דווקא מן הרמב"ם, הרציונליסט הגדול. כך הוא כותב בהלכות סוכה:

"השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת הא-ל שצוה בהן עבודה גדולה היא וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר (דברים כ"ח) תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה ובטוב לבב.

וכל המגיס דעתו וחולק כבוד לעצמו ומתכבד בעיניו במקומות אלו חוטא ושוטה ...

ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה' שנאמר (שמואל ב' ו') והמלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' “

"חוטא ושוטה" - מי שלא מוכן להשתחרר בעבודת ה’ נקרא "חוטא", מפני שעבר על המצווה לעבוד את ה’ בשמחה ובטוב לבב. והוא גם נקרא "שוטה". למה? כי זה לא עוזר. מי שמנסה להציג את עצמו כמישהו אחר ממה שהוא באמת בדרך כלל לא יודע עד כמה הדברים שקופים לאחרים. אלא עדיף לעבוד את ה’ בטבעיות. ואם באמת יש לך בלב הרצון לפזז ולכרכר כמו דוד המלך, תעשה כך. אל תחשוב שעבודת ה’ דורשת מרה שחורה. ויש להוסיף שוב: שכשזה קורה – כדאי לאדם לצחוק על עצמו, וברוח טובה, לחזור להיות הוא.

נראה שהרמב"ם אומר שהשמחה לא רק ביטוי להרגשה פנימית – אלא גם דרך להגיע לאותה הרגשה של שמחה. אם הרצון לשמחה ודבקות רצון אמיתי הוא, אפילו אם כרגע אנחנו לא שם, השמחה הפיזית של ריקוד ומוסיקה יכולה להיות אמצעי לפיתוח השמחה הפנימית.

הצורך להיות אמיתיים, שהחיים החיצוניים שלנו יתאימו לחיים הפנימיים והרצונות האמיתיים שלנו – כל זה בא לידי ביטוי ב-"מי השילוח" והרמב"ם. רק באופן מפתיע, אדמו"ר אומר לנו לא להגזים, בעוד הרמב"ם אומר לנו לרקוד.

שבת שלום