פרשת בשלח : “מה זאת",  “מה נשתה" – התשובה תלויה בנו.

 

פרשת בשלח : “מה זאת",  “מה נשתה" – התשובה תלויה בנו

הרב אליהו יניגר, קהילת שירת שלמה

נדמה מתחילת פרשת בשלח שגם בני ישראל וגם מצרים לא למדו פרשת השבוע הקודם, פרשת בא.

למה? כתוב בפרשת בא: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחזק יד הוציאנו ה’ ממצרים מבית עבדים".

אבל כשחוזר ה"מה זאת" בפרשת בשלח, מצרים אומרים: "מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו" – לא ה’ הוציא את בני ישראל, אלא הם, מצרים, שילחו אותם.

ובני ישראל אומרים משהו עוד יותר גרוע: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים". לא רק שלא מיחסים את יציאת מצרים לה’, אלא גם מטילים הכל על משה, מתנערים מכל אחריות ליציאה שעכשיו מתחרטים עליה.

הדבר לא מפתיע, שהרי היו עבדים כל חייהם. פסיביות מאפיינת את העבדות. עבדים שרגילים לעשות מה שאומרים להם רגילים בחוסר לקיחת אחריות על מצבם הנפשי. זאת בעצם עבדות רוחנית.

העבדות הרוחנית הזאת באה לידי ביטוי יותר מאוחר בפרשה. לאחר קריעת ים סוף, "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם". רבי מקוצק פירש: לא שהמים היו מרים אלא האנשים היו מרים. אם אתה מרגיש מר, כל האנשים סביבך, כל מה שקורא לך, ואפילו כל מה שאתה אוכל – הכל הופך להיות מר.

אפשר להוסיף על דבריו דברי הסבר לתיקון שבא אחר כך: "ויורהו ה’ עץ". משה המתיק את המים על ידי עץ. לא כמו מים, עץ גדל ומתפתח. זריקת העץ למים המרים משנה אותם למתוקים. והנמשל הפסיכולוגי: הידיעה שחוויות מרות יכולות לתת לנו אפשרות להתפתח נפשית – יכולה לפעמים גם להמתיק חוויות מרות. 

השאלה היא מי בעל הבית: אולי הנסיבות הדועכות אותנו אם אנחנו פסיביים כעבדים. אבל אולי אנחנו בעלי הבית, שיכולים להרים את עצמנו כתגובה.

בני ישראל שאלו במרה "מה נשתה?”, כשהמים היו ממש לפניהם. וה’ לימד משה לומר להם: “תשתו המים האלה. מרים הם? אולי לא. זה תלוי רק בכם.”

העץ בתוך המים המרים אומר לנו שאנחנו לבד אחראים למחשבותינו ותגובותינו. זה יכול להביא אותנו לאחריות, ולפעמים עקב כך, אפילו לשמחה.

שבת שלום

.