פרשת ויגש
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה".
(בראשית מד, י"ח)
מפרש רש"י:
"ויגש אליו...דבר באזני אדני" - יכנסו דברי באזניך (ב"ר צג, ו)
"ואל יחר אפך" - מכאן אתה למד שדבר אליו קשות
"כי כמוך כפרעה" - חשוב אתה בעיני כמלך זה פשוטו ומדרשו סופך ללקות עליו בצרעת כמו שלקה פרעה ע"י זקנתי שרה על לילה אחת שעכבה (ב"ר) ד"א מה פרעה גוזר ואינו מקיים מבטיח ואינו עושה אף אתה כן...ד"א כי כמוך כפרעה אם תקניטני אהרוג אותך ואת אדוניך (ב"ר)".
למעשה אנחנו מוצאים בפירושו של רש"י את התשובה לשאלת האברבנל:
"מה עניין ההגשה והלא יהודה היה מדבר עמו קודם זה ולפניו היה עומד, ומאין ניגש ואנה ניגש? ומה ענין אמרו 'באזני אדני', כי בהיותו מדבר עמו היה (ממילא) מדבר באזניו?"
על כן מסביר רש"י: "מכאן אתה למד שדבר אליו קשות וכו'".
והמקור שמביא רש"י ממדרש רבא (בראשית צג, ו):
"רבי יהודה אומר: הגשה למלחמה וכו'".
יהודה מחליט להלחם בכל כוחו למען חירותו של בנימין. אך אם נתבונן בסוף הפרשה הקודמת נראה כי יהודה הסכים שכל האחים יהיו עבדים:
" וַיֹּאמֶר...הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי... גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ.
וַיֹּאמֶר...הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל אֲבִיכֶם".
אחרי שהסכימו כולם להיות עבדים, לפתע משהו השתנה אצל יהודה – נגש אל יוסף ומתחיל לדבר איתו דברים קשים ולאיים עליו – מה קרה שגרם ליהודה לשנות לגמרי את הטקטיקה מכניעה וקבלת הדין להכרזת מלחמה?
בשביל להבין את הדברים צריך לבחון את מהלך העניינים מתחילתו:
"וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.
וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֵאַיִן בָּאתֶם ... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם.
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו לֹא אֲדֹנִי וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל.
כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים...וַיֹּאמְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ...הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם וְהָאֶחָד אֵינֶנּוּ.
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף...מְרַגְּלִים אַתֶּם...בּזֹאת תִּבָּחֵנוּ...בְּבוֹא אֲחִיכֶם הַקָּטֹן הֵנָּה.
שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד וְיִקַּח אֶת אֲחִיכֶם וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם וְאִם לֹא חֵי פַרְעֹה כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם...וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף...זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא.
אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם...וְאֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ וַיַּעֲשׂוּ כֵן.
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.".
(בראשית מב, ו-כב)
כאן כבר הרגישו האחים כי מגיע להם עונש, שהם למעשה משלמים את המחיר על מעשה מכירת יוסף, ולכן כל עונש שמושת עליהם הם מקבלים בהבנה.
גם כאשר נמצא הגביע באמתחת בנימין, האחים אומרים ליוסף:
"וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה נְּדַבֵּר וּמַה נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ".
(בראשית מד, ט"ז)
אך כאשר יוסף מחליט לעצור את בנימין, פה נפל דבר. פה האחים מרגישים שזה לא קשור בכלל לחטא שלהם, שהרי בנימין לא היה קשור כלל למכירת יוסף.
מרגע זה הכל השתנה. כאן נגש יהודה אל יוסף והתחיל לדבר איתו קשות. כשיהודה רואה כי נגרם עוול לבנימין, וברור לו שבנימין לא גנב את הגביע ויוסף טופל עליהם עלילות, כאן הוא מחליט לצאת למאבק.
כאשר אנו רואים היום מנהיגים יוצאים למאבק, זה בד"כ כאשר הם מזהים שהם חזקים או שהיריב שלהם חלש, ואז הם יוצאים למלחמה או למאבק.
וזה מה שבאה התורה ללמד אותנו – שזהו אינו השיקול הנכון, אלא ההחלטה אם לצאת למאבק צריכה להיעשות רק על פי האמת והצדק של עמדתך, כך שגם אם אנו חלשים, אך האמת והצדק לצידנו – יש להיאבק למענם והקב"ה יהיה בעזרינו.
אך צריך לזכור כי גם כאן כאשר יוצאים למאבק צודק – אם יש אפשרות לפשרה – היא עדיפה, כפי שפעל יהודה, שבסיום דבריו הקשים הוא אומר ליוסף:
"ְעַתָּה יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו".
(בראשית מד, ל"ג)
שבת שלום,
הרב בן ציון בר שלום