ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד"
ספר ויקרא, בו נחל לקרוא בשבת הקרובה, ואשר במרכזו עומדת עבודת המשכן, פותח בעבודת הקרבנות. התורה בוחרת לפתוח בקרבנות הנדבה, קרבנות שהאדם מביא מבחירתו, ואילו קרבנות החובה, הקרבנות שהאדם והציבור מצווים להביא, מפורטים בהמשך (החל מפרק ד). משתמע שמטרת המשכן היא, בראש ובראשונה, להוות מקום בו האדם יכול להיפגש עם הקב"ה; לתת את מתנתו בהבאת קרבן העולה, או אפילו לאכול יחד (כביכול), על שולחן גבוה, בהבאת קרבן השלמים. בהמשך המשכן גם יתאפיין כמקום של כפרה וחובה כלפי שמיא, אך בראש ובראשונה זהו מקום שנתן לנו הקב"ה, דרכו ניתן לפנות אליו ולהיפגש עתו.
פרשיות ויקהל-פקודי מתעדות את בניית המשכן בפועל על ידי משה ובני ישראל. אותו ציווי מפי ה' אל משה כבר פורט היטב בפרשיות תרומה-תצווה, אך פרשיות ויקהל-פקודי חוזרות על כל פרט בחגיגיות רבה. העם התכנס יחד, פעל עשה ויצר את היצירה הנפלאה ביותר – משכן ומקום לשכינה שבו ניתן לפגוש את הקב"ה. בקול ששון התורה מודיעה "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' כן עשו, ויברך אותם משה". ההצלחה העצומה הזאת, היכולת האנושית ליצור יצירה דרכה ניתן לפגוש את הא-לוקים, צפויה לסיים את הפרשייה, ואת הספר כולו, בתרועה כבירה.
אך הספר מסתיים בטון אחר.
"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד ....".
אמנם הספר הבא יאשש את הציפיה של משה, שבניית המשכן תאפשר לאדם להתקרב אל הקב"ה. אך לפני זה הקב"ה מלמד את העם לקח חשוב. איש אינו יכול להגיע אל העת בכל עת ולפי חפצו. אפילו משה, רבינו הגדול, מנוע מכך, וכניסתו אל אוהל מועד תלוי הבהסכמת ה'.
אחת הסיבות שהקב"ה מונע את גישתו של משה היא כדי לעורר את הכמיהה. אם לאדם מובן מאליו שהוא יכול להוריד את השכינה, אם הקב"ה נגיש בכל עת, הגעגוע ייעלם. משה צריך לעשות את ההצגה הזאת – לכסוף להיכנס אל הקודש, וכל העם רואים שהוא איננו מסוגל. הצגה זו תביע לעם מהו היחס הנכון אל המשכן. זהו מקום למפגש עם הקב"ה, אך אסור שהנגישות שהמשכן מציע תפגע בערגה שלנו לפגוש את הקב"ה.
אני כותב את הדברים בתקופה בה לצערנו הרב נבצר ממנו להיפגש לתפילות במניין, להיפגש ולפנות יחד אליו יתברך. בית ה' נסגר בעדנו. מעבר לנסיבות הקשות בהן אנו נמצאים, אנשים בשברון לב על סגירת שערי מקדשי המעט שלנו. תחושה שתפילת "אל תשליכנו מלפניך" לא נענית.
ניתן להתמקד בצער שבדבר. אך תקופה קשה זו, בה מנועים אנו מלבקר בבתי כנסיות ובתי מדרשות, מספקת לנו גם הזדמנות להעריך עד כמה מקומות קדושים אלו חשובים לנו בחיי היום יום. דווקא המניעה מזכירה לנו את טוב ה', שנותן לנו את היכולת לפנות אליו יום יום. בעזרת ה', במהרה בימינו נוכל לשוב להתפלל וללמוד יחד במקדשי המעט שלנו, ונזכה להעריך אפילו יותר את היכולת לתכוף את המקומות המיוחדים הללו. אנו תפילה שבמהרה בימינו נצא מתקופת "לא יכול משה לבוא אל אוהל מועד", ונזכה ל"ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאוהל מועד".