הסתגרות והתכווננות / לפרשת צו-שבת הגדול
"ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים, עד יום מלאת ימי מילואיכם" (ויקרא ח, לג)
פרשת צו פותחת את פרשיות המילואים של הכהנים. משה והכהנים חונכים את המשכן, ובכך הכהנים עצמם נחנכים לעבודת הקודש.
הכהנים מתכוננים לתפקידם החשוב – להיות המייצגים של עם ישראל, המתווכים בין עם ישראל לבין אביהם שבשמיים. כפי שקראנו בפרשה הקודמת, הכהן מכפר על היחיד ועל הציבור כשמקריב את חטאתם ואת אשמתם. הכהן מתווך את תודתו של האדם לה', ואת דרישת השלום שבשלמיו. הכהן עומד ומסייע לחבר בין האדם ובין א-לוקיו.
במסגרת הכנה זו, לקראת סוף פרשתנו, מופיע ציווי הפוך, המנתק בין הכהנים לבין העם. משה אומר להם להסתגר בתוך המשכן. לא לצאת אל העם. לא להתערב בחברה.
תפקיד הכהנים הוא לייצג את עם ישראל. כדי לעשות זאת, הם מוכרחים להיות מחוברים לעם. לא ניתן לייצג את מי שאינך מבין, את מי שאינך מזדהה עמו. אך כהכנה לכך הכהנים נדרשים להתנתק מן העם, ולהיות מחוברים לקודש בלבד. ניתוק זה מאפשר לכהן להגות בדברים החשובים באמת. הכהן מתנתק מהמיית החיים, כדי לשוב אליה מצויד בתודעה מיושבת ומכוונת. הכהן יוצא מן הקודש אחרי שבוע של ניתוק, עם מצפן מכוון וברור, מוכן להתחבר לעם ישראל, ולחבר שוב ביניהם ובין אביהם שבשמיים.
"ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב, כב).
בפשט הפסוקים, ה' מצווה להסתגר בבתים בליל מכת בכורות על מנת להציל את העם מן המשחית המסתובב במצרים. אין זה מסביר מדוע הקב"ה בוחר להכות במצרים דווקא בדרך זו. מדוע ההכנה ליציאת מצרים כוללת ציווי שכל משפחה תסתגר בביתה?
תקנת רבותינו מסמיכה (ברוב השנים) את פרשת צו לחג הפסח. יתכן וסמיכות זו רומזת למטרה נוספת להסתגרות בתוך הבתים. לפני שעם ישראל יוצא ממצרים, לפני שהם נהפכים לעם הראוי לקריעת ים סוף ומעמד הר סיני, על כל משפחה להסתגר בתוך עצמה. זו הזדמנות למשפחה להשאיר את יתר החיים בחוץ ולהתמקד בדברים החשובים באמת. כאשר משאירים את רעשי הרקע והמיית החברה בחוץ, זה נותן מקום לעצור ולחשוב לאן פני המשפחה. זו הזדמנות להתרכז ולהגדיר מהו המצפן של המשפחה, ללא המסיחים הרגילים של החיים.
בזמן כתיבת שורות אלה, גם אנו נמצאים בהֶסְגֵּר. הַסֶּגֶר מעיב ומקשה, מעלה אתגרים רבים שאיננו רגילים אליהם. לקראת ליל הסדר (ויש גורסים – ליל הסגר) אפשר לראות במציאות זו גם הזדמנות ייחודית. הזדמנות להותיר בחוץ את רעשי הרקע, את המרדף הקבוע של החיים והמדדים החיצוניים שלפיהם אנו מתנהלים. כך אין לנו אפשרות להסיח את הדעת בדרכים הרגילות ואנו נדרשים להחליט מה חשוב לנו באמת ובמה אנו נבחר להתמקד ולהשקיע. ומתוך כך נוכל לצאת מאפלה לאורה, שעבוד לגאולת הגוף והנפש.