מה למקלל אצל אוהל מועד? / לפרשת אמור

ספרנו, ספר ויקרא, פתח בקריאה אל משה מאוהל מועד. בשבת הבאה נשלים את ספר ויקרא בפרשה המחזירה אותנו להר סיני. אם כך, ניתן לומר שפרשתנו היא הפרשה החותמת את מסגרת הפרשיות שמקורן "מאוהל מועד".

אם נידרש למצוא עיקרון מנחה או מוביל בפרשות אלה, נמצא את התשובה בפתיחת הפרשה הקודמת: "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'". פתיחה מרוממת זו משקפת את ספר "מאוהל מועד", הספר שעוסק כולו בקרבת ישראל אל הקודש. מרכז הספר עוסק בקדושת המשכן על קודשיו וכוהניו, משכן זה בו שרתה השכינה בתחילת ספרנו, ובכך הפך למקור העליון לקדושה בעולם הזה ששואבת מקדושת המקום ברוך הוא. גם המצוות שאינן מחוברות ישירות למשכן הן בעיקר המצוות השומרות על קדושת ישראל (איסורי ביאה ומאכלות אסורות, לחטיבת מצוות אלו קרא הרמב"ם ספר קדושה). פרשתנו, פרשת אמור, מוסיפה את קדושת המועדים, עליהם אנו מברכים "מקדש השבת" ו"מקדש ישראל והזמנים". הסיפור היחיד המתואר במהלך הספר הוא סיפור הקדשת המשכן בימי המילואים, כאשר הדרמה והטרגדיה הגדולה שבמרכזו היא מות נדב ואביהו, בקרבתם אל הקודש שלא כדת, דרמה של עולם הקודשים.

אך לפני החזרה לעיסוק בהר סיני, ספר "מאוהל מועד" מסתיים במעשה רחוק מאוד מעולם הקודש. מריבה בין שני אנשים. במסגרתה נראה שהיה עימות מילולי (המקלל) וכן פיזי (ולכן התורה מפרטת מיד את דיני נזקי אדם).

סיפור זה יוצא דופן לא רק ביחס לספר ויקרא, אל ביחס לתורה כולה. מעשה זה הוא היחיד בתורה בו שני אנשים התפרסמו בשל מריבה פרטית ביניהם. בכל שנות ההליכה במדבר איננו מוצאים עימותים פרטיים. אמנם תהפוכותיהם של העם מפורטים בספר במדבר, אך נראה שכל העימותים הם כלליים. קרח הוא אדם פרטי, אך הוא ניצב עם מאות אנשים, ומאבקו הוא כנגד ההנהגה. זמרי עשה חטא פרטי, אך הוא היה חלק ממסגרת של חטא של העם כולו. בעניין המקושש חז"ל האריכו לבאר מדוע חטאו היה חטא כללי, ולא חטא פרטי. מעשה זה הוא התיאור היחיד בתורה שעוסק בעימות בין שני פרטים, שכל חשיבותם היא מריבה זו עצמה.

מה ראתה התורה לסיים את ספר "מאוהל מועד" בסיפור איזוטרי זה?

ייתכן שהתורה מרמזת לנו שתכלית יצירת מעגלי קדושה אלה : קדושת המקום, האדם והזמן, איננה להישאר בד' האמות המצומצמות הללו. הקב"ה בחר להשרות את שכינתו על עם ישראל באמצעות המשכן, אך בל נטעה ונחשוב שמעגלי קדושה אלו נוצרו כדי שהקב"ה ישכון במשכן כמקום אקס טריטוריאלי. 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכו' לא נאמר, אלא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".

זיו שכינתו של הקב"ה המתגלה לנו דרך הקדושה שבחיינו צריך להשפיע על כל נבכי חיינו. הקדושה צריכה להשפיע ולהקרין גם על מצבי החיים הפחות עדינים, ואפילו על ריב שבין אדם לחברו. לא הרי ריב בין שני אנשים שאין שכינה שרויה ביניהם כהרי ריב של אנשים שלמרות הריב שכינה שרויה ביניהם. יתרה על זאת, אם מטרת המשכן היא לשכון בתוך בני ישראל, הרי שנוכחות השכינה במשכן קשורה ותלויה גם היא בעם ישראל. אם חסים אנו על כבוד המקום וחפצים שישרה שכינתו בתוכנו, עלינו לדאוג לא רק לשמור על קדושת המשכן והכהנים, אלא להשכין שלום בין כל עדת בני ישראל והגר הגר בתוכם.