אופיר (יהושע) פווה

סמל אופיר (יהושע) פווה
בן גנסיה ואבי
נולד בכפר עציון, כ' אלול תשל"ה
נפל בעת מילוי תפקידו,
ב' ניסן תשנ"ה (02/04/1995)
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין כפר עציון
הותיר הורים, אח ושתי אחיות
בן 20 בנפלו

בן גנסיה ואבי שמעיהו נולד ביום כ' באלול תשל"ה (27.8.1975), בכפר עציון.

אופיר למד בבית-הספר היסודי הממלכתי-דתי האיזורי בגוש עציון והמשיך את לימודיו התיכוניים בבית-הספר האיזורי של קיבוצי הדרום ביבנה. כשהיה בן שש עשרה עבר עם משפחתו להתגורר באפרת. אופיר היה מנהיג הסוחף אחריו ומגבש, הן בחברה, הן במשפחה והן בצבא. הכל סבב סביבו. הוא הקרין ביטחון ויציבות והיה נעים להיות בחברתו.

אופיר התגייס לצה"ל בשלהי נובמבר 1993 ושירת ביחידת מגלן, בה עבר את מסלול הכשרת הלוחם.
במהלך המסלול הקשה התחבב על חבריו ליחידה וזכה להערכת מפקדיו, כפי שנכתב בתיקו האישי: "חייל מוביל, משקיע, אחראי ואכפתי, אשר נשלח לקורס חובשים בשל כישוריו".
ביום ב' בניסן תשנ"ה (2.4.1995) נפל אופיר בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית, בבית העלמין בכפר עציון. בן עשרים היה בנופלו. השאיר אחריו הורים, אח - דורון ושתי אחיות - טל ועדי. אופיר הועלה לדרגת סמל לאחר מותו.
במכתב תנחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "אופיר יהושע זכרונו לברכה שירת ככוון בפלוגת 'עורב', עת נהרג בתאונת דרכים. אופיר יהושע תואר על ידי מפקדיו כחייל בולט בתפקידו, מקצועי והחלטי בדעותיו. הוא היה בעל מוטיבציה גבוהה להצלחה, והוביל את צוותו בכוח הרצון ובכושר המנהיגות בהם ניחן. אופיר יהושע יצא לקורס חובשים קרביים, בו הצטיין בכל שלביו והיה עתיד לחזור בסיומו ליחידתו כחובש". וכתב מפקדו: "אופיר שירת בגדוד כלוחם ובמקצועו ככוון. הכרנו ביחידה את אופיר כחייל ערכי, מלא מרץ, 'תפעלן', בלשון הצוות, ולמעשה, היה אחד ה'מנועים' של הצוות. חייל בעל כוח רצון, עקשן ונחוש בדעתו להצליח במסלול ובכלל".
הוריו הקימו בית כנסת על שמו בשכונת הדקל באפרת.

מכתב למשפחה ממפקד היחידה 

לאבי, גנסיה והילדים היקרים,

אופיר, בנכם, מצא את מותו בשירותו הצבאי.
אופיר שירת בגדוד כלוחם מקצוען ככוון.
באחרונה יצא לקורס חובשים על מנת לשוב ולהיות חובש-לוחם בצוות.
הכרנו ביחידה את אופיר כחייל ערכי, מלא מרץ, "תפעלתן" בלשון הצוות,
ולמעשה היה אחד ה"מנועים" של הצוות.
חייל בעל כוח רצון, עקשן ונחוש בדעתו להצליח במסלול ובכלל.
היחידה ומפקדיה מרכינים ראש ומשתתפים בצערכם על מותו של אופיר.

בכבוד רב,
סא"ל אסף,
מפקד היחידה

דברים לזכרו של אופיר 

מאת שמוליק, חברו מקורס חובשים

הדבר האחרון שאני זוכר מאופיר היה ביום שישי לפני שיצאנו הביתה ועמדנו במסדר יציאה. הוא עמד לידי עם הכומתה האדומה שלו והכנפיים, ואני הסתכלתי עליו בגאווה. חשבתי לעצמי שהלוואי שכבר לי יהיו כנפיים ושאצנח. הסתכלתי עליו ממלא את הפס ופשוט בהיתי בו.

עכשיו אני רואה אותו לפעמים עומד ומסובב את הכובע שלו עם האצבע, זו תמונה שחוזרת אליי הרבה, היו רגעים בקורס שיצא לי לעבוד עם אופיר ביחד. גם זה נשמע לי מוזר, מעולם לו קראתי לו כך, בשבילי הוא היה פווה.

אני זוכר איך בבן שמן הוא עמד והסביר לכולם כל מיני תרגילים צבאיים וראו שהוא יודע מה הוא מדבר, הסגל סמך עליו ונתן לו כל הזמן לארגן את ההסתערויות, באותו זמן חשבתי שהוא אחד החיילים היותר מיומנים שאני מכיר. הוא מעולם לא דיבר על היחידה שלו, בדיוק כמו שאני לא מדבר על שלי, ובקטעים האלו הבנתי אותו ואת החשאיות שבדבר.

כל בוקר היינו מתעוררים ושומעים את הקול שלו, "קדימה אנשים, לקום, צריך להעמיד מסדר", ואנחנו עדיין בשק"שים שלנו, ממלמלים לעצמנו משהו כמו: "אוף, עוד פעם הפווה הזה?" אבל זה כמובן היה בצחוק, כי אחרי הכל הבנו את החשיבות של העניין.

היה לנו איזה קטע באר"ן (אירוע רב נפגעים) כשביצענו אותו בתוך הבניין של הבנות, ואופיר התחפש לאישה בהריון שצריך לחלץ אותו משם. במקרה הייתי שם בקומה איתו, והייתי מאלה שלקחו אותו והורידו אותו למטה. אני זוכר איך המפקד ביים את הלידה ופווה צעק כאילו הוא יולד, וכולם מסביב נפלו מהרגליים.

כל התמונות האלה כל הזמן חוזרות אליי, ואני חושב שכך אני מעדיף לזכור אותו, מחייך, סמכותי.

דברים נוספים מאת חבר מהצבא

לא רבים הם האנשים שכיף לך להיות איתם במשך 24 שעות ביחד. פווה היה אחד כזה שלא נמאס לראות אותו. תמיד היה חשוב לו לעזור, לעשות, לקחת על עצמו עוד מטלות אחרות. אף פעם הוא לא יכל לעמוד מהצד ולהסתכל על מה שקורה. תמיד הוא היה חייב להיות במרכז העניינים.

התכונה הבולטת ביותר שבאה לידי ביטוי פעמים רבות במשך הקורס הייתה עצם העובדה שהוא לא פחד להגיד לאנשים בפרצוף מה שהוא חושב, אם למפקד הקורס ואם לחברים הקרובים.

ואני בתור שותף לאוהל הערכתי מאוד את האומץ הזה, מכיוון שחיילים לרוב שותקים ולא שואלים שאלות, ואחר כך מתרגלים גם לדברים שאינם צודקים ונכונים ושצריך היה לשנות. אצלו בבטן התבשלו המון דברים שלא הצלחתי להוציא, ותמיד פווה היה בן אדם שיגיד את הדברים שחשבתי עליהם ולא העזתי לומר.

זכור לי היום שבו הוא צעק על אחד החבר'ה שלא שיתף את כולם בחבילה שהוא קיבל (מכיוון שהיינו אוהל של קיבוצניקים, והיה נהוג לאחסן ביחד את הצ'ופרים של כולם בארונית משותפת).

תמיד בסוף כל יום היינו יושבים באוהל ומכינים קפה, בשביל פווה זה היה אירוע חשוב ולכן הוא דאג במסירות להחליף בלוני גז בכל פעם שהיה בא הביתה. החברות והחברותה היו אצלו בראש הסולם.

הייתה איזו שבת שנשארנו יחד כשומרי מאהל. בכל פעם שהיה צריך להעיר אותי, הוא ידע להעיר עם קפה והחיוך, ולהגיד "לא נורא, תמשיך לישון עוד עשר דקות, אני רוצה שתתעורר כמו שצריך."

דברים לזכרו

את אופיר אני מכיר בתור פווה, או דוֹד אופיר.

אני הייתי איתו באוהל, ובאוהל אני הייתי הכי "צעיר". פווה לקח אותי תחת חסותו, היה מלמד אותי כל מיני דברים שהוא חשב שאני צריך ללמוד ושיעזרו לי בצבא. אני זוכר שהוא תמיד היה אומר: "בוא אני אסביר לך... בוא אני אלמד אותך..." לפני המבחנים או כל פעם שלא הייתי בטוח בעצמי חיכיתי לפווה, ואיך שהוא הוא תמיד היה מצליח לסדר את העניינים.

מחוץ לאוהל שלנו יש ספסל ישן מעץ. לפני כל מבחן היה לאופיר ולי פק"ל קבוע, היינו הולכים להתקלח, מכינים מרק מהפק"ל קפה המפורסם שלו (שזה בכלל סיפור בפני עצמו), לובשים חולצה ומכנסיים נקיים ויוצאים לספסל שלנו. היינו מתכסים בשמיכה ולומדים, היינו קוראים לזה תנוחת הזקנים. פווה טען שאנחנו נראים כמו זוג זקנים והיה מתחיל לצחוק, אני זוכר שאפילו אם הוא כבר עבר על כל החומר והיה מבין הכל, הוא לא היה הולך לישון עד שאני לא הייתי מבין הכל.

דוֹד אופיר, ככה הוא רצה שאני אקרא לו, והוא באמת היה כזה כמו הדוד הטוב, היה לו לב של זהב. הייתה לו גישה לחיים כל כך בריאה, היה נראה כאילו הוא נהנה מכל רגע ויודע להעריך את זה. אנשים היו באים ומתלוננים על כל מיני דברים קטנים והוא היה תמיד עונה להם: "שזו תהיה הבעיה הכי גדולה שלכם בחיים." היה לו מעין "רעב" ללמוד דברים חדשים, הוא תמיד רצה לדעת עוד ועוד, ולא רק בענייני הקורס, אלא בהכל, כדי להיות בטוח שהוא לא מפספס משהו.

יש כל כך הרבה לספר על פווה, אין מה להגיד - לא פוגשים אדם כזה כל יום. פווה ימשיך ללוות אותי לאורך כל הדרך, בן אדם כזה אי אפשר לשכוח, פשוט אי אפשר.

אני לא רוצה להפסיק לכתוב, זה נותן לי הרגשה שהוא פה, וזה עושה לי טוב להיזכר בו ולחייך.

לאתר ההנצחה של משרד הביטחון לחץ כאן