פרשת בשלח

 

בפרשתנו, פרשת קריעת ים סוף, אנו עדים לניסים גדולים שהקב"ה מחולל עבור עם ישראל בתחילת המסע במדבר.

ההגדה של פסח מלאה בדיונים ודיוקים על גודל הנס. התנאים לומדים מכל אמירה בפרשה תילי תילים של ניסים נוספים שרמוזים בתיאורים הפנטסטיים שהינם מדהימים אפילו כפי שהם.

לאחר נס גדול זה שהוא כלידה של עם ישראל העם נכנס לשלב התפתחותי שניתן לומר שהוא מקביל לגיל ההתבגרות של אדם.

גיל ההתבגרות הינו גיל שבו הילד עסוק בהגדרה עצמית תוך בחינה של הסובבים אותו ובדיקה של גבולות הגזרה.

אני חושבת שתגובות הקב"ה ושליחו משה בפרשתנו יכולים ללמד את כולנו כמה ענייני חינוך בגיל המאתגר. 

חמש נקודות למחשבה:

הדבר הראשון הוא לחנך להשהיה, לא לעשות דברים בלי הכנה - הדרך הכי מהירה ופשוטה להכנס לארץ ישראל היא דרך ארץ פלישתים, דרך שהיתה לוקחת כשבועיים, אך לא היתה מעבירה את עם ישראל תהליך הכרחי לפני הכניסה לארץ. החינוך לתהליכיות הינו הכרחי כשבונים אישיות שתוכל להתמודד עם קשיים.

שנית, יש לחנך את העם להודות. לאחר קריעת ים סוף משה ומרים מובילים שירת הודיה ספונטנית לה', עם ישראל עוד לא הגיע למנוחה ולנחלה, אבל משה ומרים מלמדים את העם להודות על כל חלק של גאולה בדרך.

שלישית, אנו רואים כאן מענה למצוקות - גם אם העם מבקש בצורה לא מתאימה את מה שחסר לו - משה נותן פתרונות לחסרונות של העם - מן, מים ועוד. אחר כך יהיה זמן לחנך לצורת בקשה ראויה, אבל קודם כל - צריך לדאוג למילוי הצרכים. אין סיכוי לחנך מתבגר רעב או עייף. רק אחרי מילוי הצרכים - אפשר לגשת לחינוך.

רביעית, הציווי על השבת הינו הכרחי, כמו שחובה לדאוג לצרכים הגשמיים כך חובה לדאוג לצרכים הרוחניים ולעגן אותם בנקודת ציון שבועית. החינוך כאן הוא שאדם שלם חייב את שני המרכיבים האלה בחייו. החומר הוא חשוב מאוד אבל עליו אין צורך לצוות כי הוא טבעי. על הרוחניות יש לצוות כדי שהוא יהיה חלק אינטגרלי מהחיים.

חמישית, והכי חשוב - בסוף הפרשה הקב"ה מוכיח לעם ישראל שהוא תמיד יגן עליהם וישמור עליהם מול אויבים מבחוץ. בזמן הלחימה, משה רבינו הרים ידיים והקב"ה נכנס יחד עם עם ישראל לקרב מול האויבים מבחוץ. על הורה להראות לילדו שלא משנה מה - הוא בצד שלו, הוא יילחם בעדו כי הוא אוהב אותו אהבה שאינה תלויה בדבר.

בתפילה שכולנו נתחנך להיות בנים טובים לקב"ה ושיהיו לנו כוחות לחנך ליראת שמים ולמידות טובות