פרשת וירא

פרשת וירא נפתחת בהתגלות אלוהית, לה זכה אברהם עת ישב בפתח האוהל כחום היום לאחר ברית המילה שעשה בגיל מופלג. תוך כדי כך, נושא אברהם את עיניו ורואה שלושה אנשים הקרבים לקראתו, עוזב לזמן מה את אותה חוויה רוחנית בלתי רגילה, כדי לרוץ לקראתם ולהזמינם לסור לאוהלו. 

בנוסף, ממשיך אברהם בריצתו להתקין סעודה לאורחיו מ"בן בקר רך וטוב" חמאה וחלב ולעמוד עליהם לשרתם.

מפרשנות זו של הפסוקים משתמע, שאברהם חש שחובת העזרה לזולת גוברת על הפניות העכשווית להאזנה פנימית לדבר האל. ואכן דרש רב יהודה בשם רב במסכת שבת: "גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, דכתיב: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך". 

ניתן גם להציע, כי בעת ריצתו אל אורחיו להזמינם ולהאכילם, לא נפרד אברהם מה' אלא מבקש ליישם ולהוציא לפועל את תביעתו של האל, כפי שאמרו חז"ל: ״הידבק במידותיו… מה הוא גומל חסדים, אף אתה גומל חסדים״.

דאגתו של אברהם לבריות משתקפת גם בפרשה הקודמת ובהמשך הפרשה הנוכחית: הוא מסכן את חייו כדי להציל את לוט בן אחיו, מלמד זכות על הגר, מתפלל על אבימלך ועל אנשי סדום הרעים ואף מנהל משא ומתן עם ה' על הצלתם. 

מתוך כך, ניתן להבין את אמרתו הידועה של שמאי במסכת אבות: "עשה תורתך קבע, אמור מעט ועשה הרבה והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", באופן הבא: לימוד התורה בקביעות חיוני והכרחי מאין כמותו, ויחד עם זאת אין להשאירו ברמה התיאורטית אלא יש ליישמו בפועל בשטח ובייחוד בגמילות חסדים וביחס הלבבי לכל אדם ואדם. 

נזכה ללכת לאורו של אברהם אבינו, אשר הנחיל לנו תורת חיים הדוגלת בפתיחות הלב, במאור פנים ואהבת האדם באשר הוא, ללא תנאי וסייג, ואת הרגישות האנושית הבסיסית המתבטאת בדאגה לזולת והכלת האחר מתוך כבוד וסבר פנים יפות.