פרשת אמר

אנחנו בתקופה קשה לעם ישראל, שרבים חללינו הנופלים על קידוש ה'. אנו גם בתוך בימי ספירת העומר , ימים בהם עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא הותירו חלל עצום.
התורה בפרשת כי תצא מצווה עלינו לקבור חלל שנמצא: " כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ .. נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה" (דברים כא א).
כך גם הספיד דוד המלך את שאול ובניו: " הַצְּבִי֙ יִשְׂרָאֵ֔ל עַל־בָּמוֹתֶ֖יךָ חָלָ֑ל אֵ֖יךְ נָפְל֥וּ גִבּוֹרִֽים׃" (שמואל ב א יט)
בפרשתנו, פרשת אמור אנחנו נפגשים בחלל אחר: פרשת אמור מתייחסת לנושא קדושת הכהנים, ומתוך כך עוסקת גם בדיני חלל – כהן וזרעו שכהונתם התחללה כלומר הם איבדו את כח קדושת הכהונה שהיתה להם.
מצווה התורה לכהנים: " קְדֹשִׁ֤ים יִהְיוּ֙ לֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם וְלֹ֣א יְחַלְּל֔וּ שֵׁ֖ם אֱלֹהֵיהֶ֑ם כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם וְהָ֥יוּ קֹֽדֶשׁ׃" (כ"א ו)
הקדש הוא בעצם חיבור של חיינו בעולם החומר אל הקדוש ברוך הוא, לקדש שם שמים בכל פרט במציאות. לחבר בין העולם שלנו לעולם שמעבר. אולי כמו מילות הפסוק: " כִּי֩ אֶת־אִשֵּׁ֨י יְהֹוָ֜ה לֶ֧חֶם אֱלֹהֵיהֶ֛ם הֵ֥ם מַקְרִיבִ֖ם" (שם) לחם מלשון הלחמה וחיבור. החול לעומת זאת הוא מנותק מן הקדש, הוא מופרד. במקום שהקדושה הופרדה מן החומר נותר חלל.
בפרשתנו כתובה גם מצוות השבת "וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י שַׁבַּ֤ת שַׁבָּתוֹן֙ מִקְרָא־קֹ֔דֶשׁ" (כ"ג,ג), כשיהודי חלילה נמצא מחלל את השבת, הוא בעצם מתנתק מקדושת השבת ויוצר חלל. כמו במקרה של נפילת חלל, יצירת חלל וחוסר של חיים באדם שהיווה את הפוטנציאל הכי גדול לקדושה בעולם.
אומר ר' נחמן: כִּי חִלּוּל שַׁבָּת הוּא בְּחִינוֹת חָלָל, בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת, בְּחִינוֹת: כִּי יִמָּצֵא חָלָל בַּאֲדָמָה (ליקוטי מוהר"ן ער"ז)
שנזכה למלא את החלל באינסוף קדושה תורה ומצוות, באורה של השבת ובעז"ה בעבודת כהנים בקרוב ממש.