פרשת צו

"זֶ֡ה קׇרְבַּן֩ אַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו אֲשֶׁר־יַקְרִ֣יבוּ לַֽיהֹוָ֗ה בְּיוֹם֙ הִמָּשַׁ֣ח אֹת֔וֹ עֲשִׂירִ֨ת הָאֵפָ֥ה סֹ֛לֶת מִנְחָ֖ה תָּמִ֑יד מַחֲצִיתָ֣הּ בַּבֹּ֔קֶר וּמַחֲצִיתָ֖הּ בָּעָֽרֶב (ויקרא ו, י"ג(

פרשתנו, פרשת צו, עוסקת בין היתר במנחת חביתין – קורבן מנחת הכהן הגדול, שהוקרב מדי יום ביומו: מחציתו בבוקר ומחציתו בין הערביים.

זמן בין הערביים, בין השמשות, הוא מעבר בין יום ללילה, בין אור לחושך – רגעים בחיי כל אדם שהאור הולך ונעלם ואנחנו נכנסים לחשכה.

חז"ל מלמדים שתפילת מנחה נקראת כך על שם מנחת החביתין של הכהן, שהוקרבה בדיוק בשעה זו. (פסחים קז.)

לתפילה זאת שתיקן יצחק אבינו יש את הייחודיות שלה, הגמרא בברכות אומרת: אמר רבי חלבו אמר רב הונא: לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה. (ברכות ו ב)

 

גם קורבן הפסח נשחט בין הערביים: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיהוָה." (ויקרא כ"ג ה).

המהר"ל (גבורות ה')  מסביר מדוע דווקא בזמן זה נשחט קורבן הפסח, ואלו דבריו: " מה שנשחט בין הערבים, שהיום מתיחס אל המציאות והלילה אל ההעדר וזה ידוע, וכל הנמצאים נפסדים, והוא יתברך אחד בלבד קיים..". היום, אומר המהר"ל, מסמל את המציאות, את הבהירות – ואילו הלילה מסמל חשכה וחוסר ודאות. בין הערביים הוא זמן מעבר, זמן שבו האדם "נפסד" ועובר למציאות שאינה ברורה, עד שיעלה שוב השחר.

לעומתנו – בני האדם, שחיים בתנועה מתמדת בין מצבי בהירות לחוסר ודאות, בין יום ללילה – עומד הקב"ה, שהוא אחדותי ונצחי, ואינו משתנה. לא שייך בו פירוד או הפסד.

כל עניין קורבן הפסח הוא, אפוא, הבעת אמונה באחדותו של ה'. לכן, דווקא הוא נאכל בין הערביים – להדגיש את אחדות ה' לעומת המציאות המשתנה שלנו.

ומוסיף המהר"ל, שבתפילת המנחה של שבת אנו אומרים: "אתה אחד ושמך אחד", משום שזהו הזמן שמבטא את האחדות ברמה הגבוהה ביותר – בזמן שכל הנמצאים נפסדים, כמו שהתבאר.

שנזכה לדבוק באחדותו של ה':
"ולילה כיום יאיר, כחשיכה כאורה."