חמץ או מצה?

החמץ מאוד מעסיק אותנו בתקופה זו של השנה. מסתבר שאין זה מקרה שפרשת צו נקראת תמיד בסמוך לחג פסח.

בפרשה הקודמת למדנו ש"כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (פרק ב פסוק יא). בפרשתנו ציווי דומה נאמר על המנחות "לא תאפה חמץ" (פרק ו פסוק י). ולמרבה ההפתעה, בפרק הבא (ז פסוקים יב-יג) נאמר על קרבן התודה: אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ, וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וְסֹלֶת מֻרְבֶּכֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשָּׁמֶן:  עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו:

הנצי"ב מסביר ש"ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל השלמים, כדי שירבה רעים לסעודה אחת ביום ההקרה, ויהיה סיפור הנס לפי רוב האנשים ... ואם כן העיקר אכילה הוא לחם חמץ, דמצה הוא לחם עוני ואינו נאכל יפה כמו חמץ". היום קצר והאכילה מרובה. החובה לנסות לסיים את כל האוכל יכריח את האדם לבקש מאחרים שיעזרו לו לאכול. הללו מן הסתם ישאלו מה נשתנה, מדוע הם מתבקשים לאכול? על כך הוא ישיב ויספר את הטוב שגמלו הקב"ה, ובגינו הוא הביא קרבן ומחלק אוכל לעוברים ושבים. על כך נאמר "לך אזבח זבח תודה", ועל ידי שיחלק את התודה עם אחרים, "ובשם ה' אקרא" ויספר את שבחיו.

הכל טוב ויפה, חוץ מדבר אחד: לכאורה בליל הסדר אנו גם מצווים לספר את שבחי הקב"ה והטוב אשר גמלנו. אף על פי כן, אנו אוכלים מצות, ולא חמץ!

כמובן שתשובה אחת פשוטה היא שיציאת מצרים הייתה מלווה במצה. המצה בליל הסדר מזכירה לנו את החפזון ומאפיינים נוספים של הגאולה עצמה.

אך יתכן וההבדל עמוק יותר בהבדל בין התודה ובין המצה.

המצה היא הלחם הבסיסי ביותר, ללא תוספות ובמגע אנושי מינימלי. הלחם, לעומת זאת, נעשה על ידי תהליך של תוספות שמרים, של התפחה, של נתינת מאפיין נוסף, אנושי, מעבר לבסיס.

בפסח הקב"ה יזם את היציאה, וציווה אותנו לזכור אותה ולשבח אותו עליה. אנו במעמד פאסיבי ביחס לגאולת מצרים. שם הקב"ה מצווה אותנו לא להוסיף את התוספות האנושיות המשביחות את הלחם, אלא לאכול אותה בצורה הפשוטה והראשונית. זו נקודת הבסיס. הכל מתחיל מהנקודה הזאת בה אנו מקבלים את הגאולה של הקב"ה, ועומדים בטלים לפניו ומשבחים אותו.

קרבן התודה תלויה במבט של האדם. קרבן התודה מאתגר אותנו לזהות את ידו של הקב"ה במציאות. יכולים שני אנשים לחיות חיים דומים ביותר, האחד יביא קרבן תודה בכל שבוע, והשני לא יביא קרבן תודה כל ימיו. כדי לעשות את זה, נדרשת חשיבה ותשומת לב של האדם. כאן נמדדת השאלה אם האדם הבין שהקב"ה מסר לנו את העולם כדי שנשוב ונחפש את המקומות בהם הוא מאיר עלינו. נדרשת יצירתיות אנושית, הבאה לידי ביטוי בתוספת שאנו מוסיפים למצה כדי להפוך אותה לחמץ.

בפסח אנו שבים לנקודת הראשית, ומקבלים את מלכות ה' בשמחה ובהתבטלות. לאחר מכן אנו עוברים לימי העומר, בהם אנו מחפשים הזדמנויות לזבוח זבחי תודה.