פרשת ויקרא

המעבר מספר שמות לספר ויקרא

אנו פותחים השבת את ספר הכהונה. לכאורה ספר הכהונה מתחיל ממקום מפתיע: הרי המשכן כבר נבנה בספר הקודם, כבוד ה' כבר מלא את המשכן בסוף הספר. לכאורה נקודת החיתוך של סוף ספר שמות אינו מתאים.

למשכן שני פנים: מצד אחד, זהו המשכן, מקום בו הקב"ה שוכן. מצד שני, זהו אוהל מועד, מקום בו הקב"ה נועד, נפגש, עם משה והכהנים, שליחי עם ישראל. את הכפילות הזאת רואים בשני הצדדים, בציווי ובביצוע.

בציווי: בפרשת תרומה המילה "משכן" מופיעה כ-20 פעמים, ואילו אוהל מועד אינו מוזכר כלל. שם מוזכרים רק הכלים, ולא העבודה הנעשית בעזרתם. בפרשת תצווה עוברים לבגדי הכהונה, המאפשרים את העבודה האנושית במשכן, ושם המילה משכן נעלמת, ואילו "אוהל מועד" מוזכר כ-10 פעמים בפרשה.

בביצוע: ספר ויקרא, ספר הכהונה, אותו אנו מתחילים השבוע, עוסק במפגש שנעשה בין ה' ובין עם ישראל דרך התיווך של אוהל מועד. אך ספר שמות אינו עוסק במפגש שכזה. הספר מסתיים בכך שהענן שוכן על האוהל, ומשה אינו יכול להיכנס. כרגע זהו המשכן, החדר הפרטי של הקב"ה בעולם. אמנם "הארץ נתן לבני אדם", אך אנו רוצים להכניס את הקב"ה אל תוכנו. כך מייצרים קדושה: קדושה תמיד קשורה לפרישות. אנו מקדשים מקום על ידי זה שאנחנו פורשים ממנו ומאפשרים לשכינה לשכון בתוכנו. אנו מגדירים את המקום הזה כמקומו של מקום. על ידי השראת השכינה שאינה מאפשרת את הגישה של משה, הקב"ה מאותת שהוא מקבל את המתנה הזאת מידינו, הוא מקבל את המקום שהקצנו עבורו. על ידי מניעת הגישה של משה, הוא מראה שהוא אכן שוכן במקום שקראנו לו ביתו.

גם בבריאת העולם ניתן לזהות שני פנים. מבחינה אחת, העולם הוא מקום בו האדם מקבל אוטונומיה (בסוד הצמצום). במובן הזה הוא נפרד מהקב"ה. מצד שני, העולם הוא מקום שמאפשר מפגש בין בורא ונברא (ניתן לראות את שני הפנים הללו בשני הצדדים של השבת, ואכמ"ל).

המשכן נבנה במקביל לשני הפנים הללו: פן בו הקב"ה מקבל מקום שאינו מאפשר גישה לבני אדם, ופן של אוהל מועד, המאפשר מפגש.

כאשר אדם הראשון הוא "את קולך שמעתי בגן ואחבא", האדם תובע את האוטונומיה שלו: מה אתה עושה בחדר שלי? נכון שאתה בראת את העולם, אבל נתת לי אוטונומיה במרחב הזה. הקב"ה אומר: בסדר גמור. אני מקבל את הטענה. אך דע לך שמעתה לא תוכל לחיות מהתפילות שלך. אחרי שתבעת את האוטונומיה, בזעת אפך תאכל לחם. הקב"ה מאפשר לאדם את האוטונומיה שלו, על כל ההשלכות הטמונות בכך.

כאשר האדם נותן לקב"ה את המקום שלו, במשכן, באופן שאינו מאפשר גישה של בני האדם, יש בכך היפוך ותיקון לחטא אדם הראשון, שתבע את המקום הפרטי שלו. לכן, רק אחרי שספר שמות מסתיים בכך שהקב"ה מקבל את מקומו, אפשר לעבור לספר חדש, וללמוד איך נפגשים.