פרשת כי תשא

לאחר קריעת ים סוף, משה ובני ישראל שרים את שירת הים, ובכללה הפסוק; זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ, שעליו דורשים חז"ל (במכילתא):

ר' אליעזר אומר: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל? שנאמר (הושע יב, יא): וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה, וכתיב (יחזקאל א, א): נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקִים.

משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה ועליו צפירה מקיפתו, וגיבורים מימינו ומשמאלו, וחיילות מלפניו ומלאחריו, והיו הכל שואלין: אי זהו המלך, מפני שהוא בשר ודם כמותם. אבל כשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים לא הוצרך אחד מהם לשאול אי זהו המלך, אלא כיוון שראוהו הכירוהו, פתחו כולן פיהן ואמרו: זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ.

ובלשון רש"י:

זֶה אֵ-לִי - בכבודו נגלה עליהם והיו מראין אותו באצבע; ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים.

היינו: השגה מלאה ומוחלטת של כבוד ה'!

מאז עברו שלושה חדשים שבמהלכם בני ישראל קבלו תורה בסיני, ואף חטאו בעגל (בפרשתנו). בעקבות חטא העגל, משה מנהל דו שיח עם הקב"ה, וכלשון רש"י: כשראה משה שהיה עת רצון ודבריו מקובלים, הוסיף לשאול. ומה שאל? הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. הקב"ה עונה: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי, אולם בסופו של דבר "מתפשר":  וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

פירושים רבים ושונים נתנו לבקשתו של משה. רש"י מפרש: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ - לראותו מראית כבודו, והרמב"ן מפרש: ביקש שיהיה רואה במראה ממש את כבוד השם.

וכאן הבן שואל: הרי לפני זמן קצר ראתה שפחה על הים, והצביעה באצבע ואמרה זֶה אֵ-לִי, כולם כיוון שראוהו הכירוהו - וכי משה לא היה בכללם? מהי, אפוא, המשמעות של בקשת משה הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ?

אבקש, ברשותכם, להציע הסבר. מורגל על לשוננו הביטוי "כלל ישראל". כלל ישראל אינו אוסף של כל היחידים בישראל, אלא הוא מהות ייחודית, שהיחידים מושפעים ממנה. כך כותב הרב קוק (אורות עמ' קמד):

בְּיִשְׂרָאֵל הַנְּשָׁמָה שֶׁל הַיְחִידִים נִשְׁאֶבֶת מִמְּקוֹר חֵי הָעוֹלָמִים בְּאוֹצַר הַכְּלָל, וְהַכְּלָל נוֹתֵן נְשָׁמָה לַיְחִידִים.

אפשר שזו גם כוונת ה"שפת אמת" (פרשת קדושים שנת תרמ"ג):

קדושים תהיו - פרשה זו נאמרה בהקהל, שאינו יכול לזכות לקדושה, רק על ידי הביטול לכלל ישראל, דכתיב: כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים.

למושג כלל ישראל יש גם ביטוי מספרי: שישים ריבוא, ושוב ניעזר בדברי הרב קוק (עולת ראיה חלק א עמ' שפח):

שישים ריבוא הוא המספר ההכרחי, לפי תכונת עם ה', כאשר עד זה המספר היה העיכוב, עד שעמדנו עליו להיות לעם בתחילת היותנו לעם בצאתנו ממצרים.

קדם לרב קוק, המהר"ל (גבורות ה' פרק ג):

היו ישראל במצרים כמו העובר שנתהווה בבטן אמו ולבסוף יוצא כאשר נשלם הווייתו, וכך בני ישראל היו מתגדלים ומתהווים בתוך מצרים עד שנעשו שלמים להיות שש מאות אלף, וזהו שלימות ישראל להיות שש מאות אלף, ואז יצאו.

וכך היו גם בקריעת ים סוף. למרות שבשני המקרים היו ביניהם אנשים פחות ראויים (בלשון המעטה), השכינה שרתה על הכלל, וממנה זכו גם היחידים להצביע ולומר זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ.

בפרשתנו, משה רבנו מבקש להגיע להשגה זו כיחיד, בשל רמתו הרוחנית המיוחדת, ואכן הוא זוכה להשגה הגבוהה ביותר, האפשרית לבן אנוש, גם כיחיד (במדבר פרק יב פסוקים ז-ח):

לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא.

פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.