כי תשא

וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:

ידוע הקשר ההדוק בין מלאכת המשכן ושבת וההשלכות ההלכתיות לכך.

"אך את שבתותי תשמרו – אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה, שבת אל תדחה מפניה. כל אכין ורקין מיעוטין הן, למעט שבת ממלאכת המשכן." (רש"י שמות לא:יג)

כאן הקב"ה מוסיף לנו פן חדש לשבת. 

שבת בראשית היא יום שה' בירך וקידש.  שבת של מתן תורה, מאידך, היא יום שעלינו לזכור לקדשו. 

כאן, מופיע מושג חדש: שמירת שבת. 

"וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, אַךְ אֶת-שַׁבְּתֹתַי, תִּשְׁמֹרוּ:  כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, לְדֹרֹתֵיכֶם--לָדַעַת, כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.  

יד וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-הַשַּׁבָּת, כִּי קֹדֶשׁ הִוא, לָכֶם; מְחַלְלֶיהָ, מוֹת יוּמָת--כִּי כָּל-הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ

  טז וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם.

"בפרשת השבת הזאת, מיוחסת ה"שמירה" לשבת שלוש פעמים (פסוקים יג,יד,טז). לשון "שמירה" מגלה אפוא את הנקודה העיקרית של הפרק הזה. השימוש בלשון זו מלמד אותנו לראות את השבת כנכס יקר שניתן לנו ושהופקד לשמירתנו. כל חובות השומרים מוטלים עלינו בנוגע לשבת. אסור לנו לנהוג כלפיה בפשיעה או לשלוח בה יד; לעולם אַל לנו להעלים עינינו ממנה, ואסור לנו לעשות בה שינויים לפי רעיונותינו. אלא עלינו להקפיד ולעמוד על המשמר להסיר ולהרחיק כל דבר שעלול להזיק לאוצר זה שהופקד לשמירתנו." (רש"ר הירש שמות לא:יג)

השמירה, הרש"ר הירש מוסיף, נוגעת ל"שבתותי" בלשון רבים ואחר כך "ושמרתם את השבת" בלשון יחיד עם ה"א הידיעה.  עלינו לשמור על כל שבת ושבת בנפרד מחילול, אבל יש גם שמירת-על של מוסד השבת "כי קדש הוא לכם – הווי אומר שהיא המקור לקדושתכם לפני ה', והיא שומרת ומחדשת את קדושת נפשותיהם לפני ה'."

כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים, עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ

וינפש – כתרגומו. וכל לשון נופש הוא לשון נפש, שמשיב נפשו ונשמתו בהרגעו מטורח מלאכה. ומי שכתוב בו: לא ייעף ולא ייגע (ישעיהו מ':כ"ח), וכל פעלו במאמר, הכתיב מנוחה בעצמו, לשבר את האזן מה שהיא יכולה לשמוע.

וינפש – ולכן נעשה השביעי בעל נפש יתירה, והיא תוספת הכנה להשיג מה שכיון אליו האל יתברך בשלמות פעולתו באמרו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א':כ"ו).

הטעם מבשמים להבדלה מפני שבשבת יש נשמה יתירה ובמוצאי שבת הולכת מהאדם ויש כאן חלישת הדעת והבשמים מחזקים הנפש דכל ריח טוב מחזק הנפש ועוד דבשבת גם הגיהנם במנוחה ובמוצאי שבת מתחיל לשרוף ואשו של גיהנם מסריח והנפש נחלש מזה ונצרך לתמכו ולסעדו ואע"ג דכל אלו טעמים רוחניים מ"מ כל נפש מישראל מרגיש בזה וסימן מובהק לזה דכל איש ישראל במוצאי שבת מוצא את עצמו בהשתנות ואע"ג דאיהו לא חזי מזלא חזא ושני הטעמים צריכים זל"ז [ב"ח] ולכן במוצאי יו"ט אין מברכין על הבשמים משום דביו"ט ליכא נשמה יתירה ובמוצאי שבת שחל ביו"ט ג"כ ליכא בשמים מפני שהגיהנם שובת גם ביו"ט: