פרשת וירא

הרב בן ציון בר שלום

 "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו

וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְהוָה עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו".

(בראשית יח, יט)

הקב"ה מעיד על אברהם אבינו ולמעשה מגלה שהבחירה שלו באברהם שיהיה אבי האומה "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.."

זוהי דרך ה' – לעשות צדקה ומשפט וזוהי הצוואה שהקב"ה מעיד שאברהם ציווה לבניו ללכת בדרך ה', לעשות צדקה ומשפט.

מפסוק זה טבעו חכמים בברכת "השיבה שופטינו" את מטבע הברכה "מלך אוהב צדקה ומשפט".

את המודעות והחיבה של הקב"ה למשפט הזכיר גם דוד המלך בתהילים (צ"ט, ד):

"וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ".

עולה השאלה וכי מה יש לאהוב במשפט? מה שייך אהבה במשפט? שהרי המשפט בא במקום של אי הסכמה, של מחלוקת, של סכסוכים.

ריבוי סכסוכים מעיד על חברה שאינה מתוקנת או על חוקים שאינם מתאימים ואם יש מה להעריך ולאהוב בהם הרי אלו האמת והשלום שבאים בעקבותיהם ובוודאי שלא את המשפט עצמו.

אלא משפטי התורה שונים במהותם מהמשפטים שהחברה מחייבת. משפטי התורה משלבים את הצדקה ביסוד המשפט.

במשפטי העולם הצדק הוא אבן היסוד של המשפט וזהו צורך החברה להשליט סדר ומשמעת על פי צדק אבסולוטי. אך התורה דורשת מאתנו מעבר לצדק – צדקה.

יש לנו שורה של חוקים שנועדו להגן על החלש חוקים אלו יסודם בצדקה. כל דיני תרומות ומעשרות, כל הלכות שכיר – איך להתנהל עם השכיר, שלא להלין שכר שכיר, וכמובן השבת שניתנה לנו – אלו חוקים שלא הצדק האבסולוטי עומד ביסודם, אלא צדקה – לפנים משורת הדין.

ויש עוד משהו שצריך לשים אליו לב – כאן התורה הקדימה צדקה למשפט. בכל מקום אנחנו מקדימים משפט לצדקה – קודם צריך לעשות סדר ואחר כך אפשר לעשות גם צדקה, כמו שהזכרנו לעיל "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". לאחר המשפט באה הצדקה.

אלא שכאן התורה באה לחדד את ההבדלים בין משפטי התורה לבין משפטי סדום.

המשנה באבות פרק ה' משנה י':

"אַרְבַּע מִדּוֹת בָּאָדָם. הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, עַם הָאָרֶץ. שֶׁלִּי שֶׁלָּךְ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, חָסִיד. שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי, רָשָׁע:"

"שלי שלי ושלך שלך".  הוא כלל משפטי קבוע שתוחם את זכויות הבעלות ומגדיר מהו גזל ושומר שלא תהיה אנרכיה. אבל כאן המשנה לא מתייחסת לכללים ההלכתיים. המשנה שלנו דנה בנפש האדם.

ארבע מדות באדם. שלי שלך ושלך שלך חסיד, לא אמרו נדיב, כי אין מדובר כאן בנותני צדקה. כאן הדיון איך האדם מתייחס לממונו, אם נח לו שמישהו אחר יהנה מממונו כשאין לו חסרון, אם לאו. וזה מה שאמרו חז"ל זה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום.

שלי שלך ושלך שלי עם הארץ. לכאורה מדובר כאן בסתם מבולבל... מה זה שלי שלך ושלך שלי? ומהו עם הארץ? אלא מסבירים המפרשים עם הארץ- זה הנוהג הקיים בעולם. כשההון הגדול אינו בידים פרטיות, כשההון שייך לכלל. וזהו שלי שלך ושלך שלי. והוא ודאי עדיף על שלי שלי ושלך שלך, כשאדם מקפיד על ממונו, מה ששלי-שלי! זוהי מדת סדום.

לכן כאן התורה מוצאת לנכון להקדים צדקה למשפט, שזהו הייחוד של עם ישראל לא רק שהמשפט עצמו כולל בתוכו צדקה ולא רק צדק, אלא מצווים אנו לעשות לפנים משורת הדין.

"ואמר רבי יוחנן: לא נחרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין." (בבא מציעא ל ע"ב).