בתחילת הפרשה ניתן למשה הצו למנוע מהכוהנים מלהיטמא למת. בהמשך מחריגה התורה מאיסור זה את 'שארו הקרוב' של הכהן. התורה מפרטת מי הם הקרובים להם הכהן מצווה להיטמא. אני מבקש לטעון שבקריאה יחפה של הפסוקים נראה שהתורה מונה ששה קרובים בלבד והם אימו, אביו, בנו, בתו, אחיו ואחותו הרווקה. אך חכמי המדרש והפרשנים, אף פרשני הפשט, עשו 'שמיניות באויר' כדי להוסיף לרשימה את אשתו של הכהן. כך נוצרה ההלכה שכהן נטמא לשבעה הקרובים ובראשם אשתו. נקרא את הפסוקים בקריאה הפשוטה:  

(א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו:

(ב) כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו:

(ג) וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ לָהּ יִטַּמָּא:

(ד) לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו לְהֵחַלּוֹ:

דומה שחציו הראשון של פסוק ב' הוא כותרת לרשימת הקרובים 'כי אם לשארו הקרוב אליו'.

אחר כך פירוט: אם ואב, בן ובת, אח ואחות; סך הכול ששה קרובי משפחה, אשתו אינה ביניהם.

בפסוק ד חתימה, שבה חיזוק לעובדה שהאישה אינה ברשימה: 'לא יטמא בעל בעמיו להחלו' כלומר אם הכהן הוא בעל בעמיו, אסור לו להיטמא לאשתו המתה ולהתחלל מקדושתו.

אם נראה למי מקוראיי שהפירוש שהבאתי איננו אפשרי, יתבונן נא בפירושו של גדול פרשני הפשט בספרד ר' אברהם אבן עזרא או בפירושו של פרשן הפשט הצרפתי, נכדו של רש"י, רשב"ם, ויווכח.

והנה רש"י על פי מדרשי ההלכה הופך את הקערה על פיה. את חצי הפסוק של הפתיחה הכללית : 'כי אם לשארו' מפרש רש"י כאחד, נכון יותר, אחת מהקרובים: 'אין שארו אלא אשתו'. בהערת אגב אעיר ששאר במקרא בדרך כלל הוא קרוב משפחה, שאר בשר, ולא כרש"י.

גם בפסוק ד, החתימה, 'לא יטמא בעל בעמיו להחלו' מוצא לו המדרש דרך להוציא את המקרא מידי פשוטו: 'לא יטמא לאשתו פסולה שהוא מחולל בה בעודה עמו'. האיסור להיטמא לאשתו הוא רק אם הזוגיות שביניהם אינה חוקית ובכך היא מחללת את קדושתו. אך לדברי חז"ל ובעיקבותם רש"י, הכהן מצווה להיטמא לאשתו במותה כמו לקרובי משפחתו האחרים המפורטים בפסוקים. כך זכתה אשת הכהן לכינוי המכבד 'שארו הקרוב אליו', ולטיפול מסור ואוהב אף אחרי מותה. גם פרשני הפשט אותם הבאתי למעלה; ראב"ע ורשב"ם, טורחים ומוסיפים לפירוש הפשט את הפירוש ההלכתי של חז"ל.

לסיום אביא את פירושו של ר' יוסף בכור שור, מבעלי הפשט הצרפתים. ריב"ש מחפש ומוצא חיזוק לפירושם של חז"ל, המנוגד, כאמור, לפשטי המקראות כה הם דבריו (בדילוגים): 'כי אם לשארו - אמרו רבותינו: שארו - זו אשתו. וכן מוכיח סיפא דפרשה ..."ולאחותו הבתולה... אשר לא הייתה לאיש" (להלן , ג) - הא אם הייתה לאיש , לא יִטַּמא לה; כי אם בעל קוברה ומִטַּמא לה, ואפילו הוא כהן, דכתיב "והיו לבשר אחד" (בר' ב, כד) - ואין קורבה גדולה מזו. 'שני חידושים בדבריו, האחד, הכהן מצווה להיטמא רק לאחותו הבתולה, זאת משום שאחותו הנשואה נמצאת באחריותו של בעלה, כנראה אף אם הוא כהן כפירוש חכמינו. ובחידושו השני סומך ריב"ש את סברתו בפסוק מבראשית ב' "והיו לבשר אחד", לא יתכן שהקרבה והדבקות הזוגית לא תכלול גם את הטיפול בעת מותה של האישה, 'עזה כמוות אהבה'. יתכן עוד, שריב"ש רומז בדבריו על תחילת הפסוק בבראשית ב' 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו...' יש בפסוק זה אמירה מפורשת על עומק הקשר הזוגי שהוא אמיץ יותר מקשר הדם המשפחתי. לא יתכן שהאישה אף במיתתה תהיה קרובה פחות לבעלה הכהן מששת הקרובים המנויים במקרא.
על התופעה של דרשות המנוגדות לפשט כתב הגר"א: 'הלכה עוקרת את המקרא... וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולת תורתנו שבע"פ, שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם'. כחותם שציורו הפוך ולא ברור ורק כשהנייר נחתם נעשה הכתוב ברור, כך תושב"ע הופכת את דברי התורה שבכתב.
ושמא לא באה עלינו מגפה זו אלא שנחזק את הזוגיות והמשפחתיות בינינו.