כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ

כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ

הרב שמעון גולן

 

מטרת מאמר זה היא להציג את שיטות הקבורה הנהוגות כיום בבית העלמין בכפר עציון (המשותף לאפרת ולגוש עציון), המבוססות על אדני ההלכה ועל הכרעת גדולי הפוסקים.

על חשיבות מצות הקבורה ניתן ללמוד מדרשת חז"ל (מסכת סוטה דף יד ע"א):

אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ; וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא... הקדוש ברוך הוא קבר מתים, דכתיב: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ (את משה) בַגַּיְ, אף אתה קבור מתים.

קבורת נפטרים בקרקע היא חובה הלכתית. כך נאמר במסכת סנהדרין (דף מו ע"ב):

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: רמז לקבורה מן התורה מניין? תלמוד לומר: כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ. מכאן רמז לקבורה מן התורה.

על פי זה פוסק הטור (יורה דעה סימן שסב):

מנין שצריך לקוברו בקרקע ולא יתננו בארון ויניחנו כך? תלמוד לומר: כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ. לפיכך הנותן מתו בארון ולא קברו בקרקע עובר משום שמלין המת, אלא צריך לקוברו בקרקע. ואם עשה לו ארון וקברו בקרקע אינו עובר עליו, ומכל מקום יפה לקוברו בארץ, דקבורת ארץ ממש מצוה אפילו בחו"ל. ובכל מקום ומקום לפי מנהגו; יש קוברין בכוכין, ויש בחפירות, ויש בארון ויש בלא ארון.

וכך, אכן, נפסק בשולחן ערוך יורה דעה סימן שסב סעיף א.

המנהג המקובל, בארץ, עד לפני מספר שנים, היה לקבור "בחפירות" (קבורת שדה), לכתחילה בלי ארון, פרט למקרים חריגים (חללי צה"ל, ועוד). אולם, אין זה המנהג המקורי, כפי שעולה מהתלמוד הירושלמי (מסכת מועד קטן פרק א הלכה ה):

בראשונה היו קוברין אותן במהמורות (בורות). נתאכל הבשר היו מלקטין את העצמות וקוברין אותן ברזים (ארונות, או גלוסקמאות). אותו היום היה מתאבל ולמחר היה שמח לומר שנינוחו אבותיו מן הדין.

מנהגם היה שונה לחלוטין ממנהגנו, שכן הקבורה התקיימה בשני שלבים; תחילה הנחת הנפטר במקום ארעי עד שיתעכל (או יתאכל) הבשר, ולאחר מכן הטמנת העצמות. נראה שמנהג זה היה עדיין קיים (במקומות מסוימים) בתקופת השולחן ערוך, שכן הוא פוסק (יורה דעה סימן שסג סעיף ד):

מקום שנוהגין לקבור במהמורות (פירוש; בשוחות עמוקות), בלא ארון, עד שיתעכל הבשר, ואחר כך מלקטין העצמות וקוברין אותן בארון - מותר.

בשנים האחרונות, בעקבות מצוקה גדולה של קרקעות לקבורה, עלה הרעיון לחזור לסוג זה של קבורה (קבורת סנהדרין), ורבנים חשובים אף נתנו ברכתם לכך (ביניהם; הרב דב ליאור שליט"א והרב יעקב רוז'ה שליט"א, רב זק"א והחברה קדישא בתל אביב).

פתרונות אחרים שאותם מיישמים בבית העלמין שלנו (גוש עציון-אפרת) הם קבורה בכוכים, וקבורה במכפלות.

יש שהסתייגו מהשינויים בנהלי הקבורה, על פי מה שכתב הרב טוקצ'ינסקי בספרו "גשר החיים" (פרק לג):

חלילה לעשות כל שינוי במנהגי חברה קדישא, בפרט בארץ ישראל... אבל אם בכלל כבר הזהירו הפוסקים האחרונים שלא לשנות ממנהגי חברה קדישא שבאותו מקום, ומהם שכתבו שסכנה היא לשנות - מכל שכן בעיר וארץ הקודש, שכל מנהגים מיוסדים ממצוקי ארץ עמודי ההוראה בישראל.

גם אין החברה קדישא עושה שינויים כלליים בתכנית ובתכונת עצם הטהרה או המיטה או הקבורה והדומה, וגדול כוחו של מנהג בכלל בכל דבר, מכל שכן בענינים רוחניים כגון אלה. ואפילו מנהג שלא מובן, מכיוון שמקובל הוא משנים קודמות, אין לערער עליו.

אולם, כאמור, מנהגים אלו אינם המצאות חדשות, אלא מנהגים שהיו קיימים בדורות קודמים.

הרב יוסף ליברמן בעל "משנת יוסף" ומרבני בד"צ העדה החרדית פרסם מכתב (מחודש אייר ה'תשע"ו) המתנגד  לשינויים בסדרי הקבורה:

לא לעשות חדשות באחד מעיקרי הדת הנהוג בישראל, והוא קבורת נפטרים, שלא להכניסם בכוכים זה על גבי זה כמו מדפים שבארון, אלא כנהוג מקדמת דנא בכל תפוצות ישראל ובכל בתי העלמין שבעולם, שקוברים בקרקע עולם בשכבה העליונה.

אמנם כבר מצאנו כזאת בתקופות קדומות כמו בק"ק פרעשבורג (עיר מולדתי) שהיתה קהילה עתיקה מאוד, ואחרי שנתמלא בית העלמין לגמרי, הורו אז רבני העיר לפני מאות שנים למלאות את כל בית העלמין בעפר שהובא מבחוץ בגובה י' טפחים ולעשות שכבה שניה של קברים על גבי השכבה התחתונה, כי היו אז בתקופת הגלות הקשה בין הגויים שחיו היהודים בין גטאות צרים, והגויים הקציבו להם שטח קטן בבית העלמין מבלי אפשרות להרחיב, ואי אפשר היה להשיג מקום להרחיבו, ואז בלית ברירה מילאו את כל הבית עלמין בעפר. מה שאין כן בזמננו, שיש ב"ה מקום להתרחב לצדדים, ואם כן בוודאי יהיו דבריכם נשמעים... יש לשמור על מסורת אבותינו ולהמשיך לנהוג כפי הנהוג כעת בארץ הקודש ובכל העולם כולו להכין קברים בשכבה אחת זה על יד זה.

גם הוא מודע לכך ש"כבר מצאנו כזאת בתקופות קדומות" אך טוען שאין צורך לכך כאן ועכשיו. דומני שבזה יש מקום לחלוק על דעתו, שכן מצוקת הקרקעות בכלל, וקרקעות לקבורה בפרט, קיימת בכל מקום בארץ, ובפתרונות העכשוויים אין בכך בעיה הלכתית, כאמור לעיל. הקבורה בכוכים כבר הוזכרה לעיל בדברי הטור (ללא הסתייגויות), וגם קבורת מכפלה מובאת בדברי הפוסקים (אם כי לא במינוח הזה).

הרמב"ם (הלכות אבל פרק יד הלכה טז) פוסק:

אין קוברין מת על גבי מת ולא שני מתים כאחד שבזיון הוא.

הרדב"ז (שם) מביא את המקור לדברי הרמב"ם מ"אבל רבתי" (מסכת שמחות, אם כי בגרסה שבידינו לא מצאתי):

אין נותין שני ארונות זה על זה ואם נתן כופין את העליון שיפנה שאין נוהגין בזיון במתים.

הלכה זו הובאה בטור יורה דעה סימן שסב):

אין נותנין שני ארונות זה על זה ואם נתן כופין העליון שיפנה שאין נוהגים בזיון במתים. ודווקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים, אבל אם יש ביניהם עפר ששה טפחים מותר.

וכתב על כך הבית יוסף:

ומה שכתב ודווקא שאין ביניהם עפר ששה טפחים וכו'. צריך עיון שבתורת האדם (רמב"ן) כתב על ברייתא זו ודווקא בנוגעים, אבל בשני קברות זה למעלה מזה וקרקעיתו של עליון מפסיק בינתיים שלשה טפחים מותר.

הנוהל המקובל היום הוא אדמה בגובה 60 ס"מ (6 טפחים לחומרא) בין קבר לקבר בקבורת מכפלה. גם בקבורה בכוכים, הקבורה היא באדמה שנמצאת בכוך.

בבית העלמין בכפר עציון, פועלים על פי הנחיות המשרד לשירותי דת; קוברים נפטרים בודדים בכוכים (ללא תשלום) ובני זוג בקבר מכפלה (ללא תשלום לנפטר הראשון, ושמירת הקבר העליון לבן/בת הזוג לפי תעריף ביטוח לאומי). משפחה המעונינת בקבורה שונה, חייבת בתשלום, וזאת בתנאי שישנם קברים פנויים בחלקה חריגה (לפי האישור של ביטוח לאומי ולפי תעריפי חברא קדישא גוש עציון/אפרת).  

חז"ל מתייחסים בצורה מיוחדת למי ש"מתו מוטל לפניו". זו שעה רגישה וטעונה מאד שבה קרובי המשפחה עוסקים בקבורת יקירם שנפטר, ובדרך הטבע הוא נתונים בסערת רגשות. אני מעיד על עמיתיי אנשי החברה קדישא שפועלים מול המשפחה ברגישות מרבית. הם מציגים בפני הקרובים את אפשרויות הקבורה השונות.  חשוב מאד לדעת שאפשרויות הקבורה המוצעות, הן כולן על פי ההלכה ועל פי הכרעת גדולי הפוסקים.

ונזכה לקיום דברי הנביא ישעיהו (כה, ח): בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אלקים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר מֵעַל כָּל הָאָרֶץ כִּי ה' דִּבֵּר.