פרשת ויצא

 

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה"

(בראשית כח, י)

 

מידת האמת מיוחסת ליעקב אבינו.

"תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם"

(מיכה ז, כ)

יעקב אבינו נחשב לבחיר האבות. בסליחות אנחנו מזכירים:

"רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּיַעֲקב שְׁלֵימָא"

יעקב הוא הסמל של האמת, של השלמות. ממנו יצאו שנים עשר השבטים.

המדרש אומר כי אברהם זכה להינצל מאור כשדים בזכות יעקב.

אך כשאנו מתבוננים במסכת חייו של יעקב מתעוררות תמיהות רבות. ראשית, כל עניין קניית הבכורה. לאחר מכן, גניבת הברכות. גם אם יצחק הסכים לאחר מעשה ואמר "גם ברוך יהיה", הרי שכשעשיו בא לפניו יצחק מתבטא בביטוי קשה מאוד:

"וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. לו וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי .."

(בראשית כז, לה-לו)

לאחר מכן יעקב נאלץ לברוח ללבן הארמי, למקום שכולו מלא רמאויות ותככים:

"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם.

 וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר.

וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ וכו'

וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן"

(בראשית כט, א-ב, ח)

עיר שכולה רמאים, שבה אף אדם לא האמין לרעהו, ועל כן נאלצו לסתום את הבאר באבן גדולה שרק אם כל בני העיר יגיעו יוכלו לגלול אותה.

וכך יעקב מוצא את עצמו מתמודד מול לבן, שבתחילה החליף את רחל בלאה ולאחר מכן החליף את משכורתו עשרת מונים – ראה שנולדים הרבה טלואים, אמר לו "ברודים יהיו שכרך". כשהחלו להיוולד ברודים אמר לו: "נקודים יהיו שכרך", עד שיעקב בורח מלבן מבלי לומר לו דבר.

"וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא"

(בראשית לא, כ)

גם כאן המילה "וַיִּגְנֹב" אינה מתאימה לדרך האמת.

אין לשער שהתורה תקבע שיעקב הוא איש תם יושב אוהלים, איש האמת, ואחר כך תספר מעשה המוכיח את ההפך. עלינו לנסות להבין כיצד מתאימים המעשים שעושה יעקב לתואר 'איש תם'?

אלא צ"ל שהאמת הנדרשת מאתנו אינה האמת האבסולוטית שהיא אמת מוחלטת – שמיימית, אלא היא אמת ארצית ויחסית. הרי אם נידרש לענות לרודף היכן מצוי הנרדף, ודאי שאין כאן שום הגיון לומר לו את האמת. אדרבה אסור לומר לו את האמת.

עשו לא חפץ בכלל בבכורה:

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב". (כ"ה לא-לג).

יעקב, שקנה מעשו את הבכורה, היה אפוא הראוי לקבל את הברכה. כאשר קרא יצחק לעשו בנו ואמר לו:

"הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת",

היה עליו לומר ליצחק אביו: 'מכרתי את בכורתי ליעקב. הברכה אינה מיועדת לי. עליך לברך את אחי'. אך הוא לא עשה כן. אמנם מאוחר יותר סיפר עשו לאביו על מכירת הבכורה, אך זאת אחרי שיעקב כבר עשה מעשה. אז מיהו השקרן?

וכן אצל לבן, זאת הדרך להתמודד עם אנשים לא ישרים.

אמנם אין לנו דרך לדעת את הגבול המדויק לאמת היחסית, אך זאת ההתמודדות שלנו. לנסות להבין מהו רצון ה', והיא הדרך הנכונה ושם טמונה האמת המוחלטת.

 

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג א).

בעל ספר החינוך מסביר עד כמה מאוס השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו... ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק' ". בהמשך הוא כותב שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצוות לא תעשה אחרת, רק לגבי השקר, עקב המיאוס הרב שטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק מכל אבק קל וגוון של שקר. יתרה מכך, השקר מלבד שהוא פוגע באחרים, הוא משחית גם את נפש האדם המשקר.

אומר המדרש שזוהי היתה תפילתו של יעקב אבינו ע"ה

" יְהוָה הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר מִלָּשׁוֹן רְמִיָּה."

(תהילים קכ)

גם כשאדם משנה משום דרכי שלום ולמעשה פועל נכון כשמשנה, בכל אופן לשונו מורגלת לדבר שקר ונפשו נפגעת אף היא.

על זה מבקש יעקב אבינו "הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר" – שלא ישפיע השינוי, שהייתי מוכרח לעשות, על נפשי.