דברי ההספד של אימו זהרה

 

הבוקר לא הביא איתו בשורות חדשות. לא עצמתי עין.
שוכבת כל הלילה בין אבא ואלומה והעפעפיים מסרבים להיסגר.
אני חושבת איפה אתה ואם אתה עדיין מרגיש.
יובל בני, בכורי, מי ייתן מותי תחתיך.
21 שנים וחודש, מפוארות, שנים של צניעות ומצוינות.
שנים בהם לא היה יום בו לא זכיתי לומר לך עד כמה אני אוהבת אותך. כל יום, כל יום.

המילים האחרונות ששלחתי לך שעוד הספקת לראות היו "תישן טוב אהובי" ואתה ענית "הכול בסדר אמא, אתקשר מחר". ואני מחכה למחר. אחכה לו כל חיי.

כולם נקבצו ובאו לכאן להיפרד ממך.

זכינו בך. אבא, אני , ארבל, אשחר, אלומה ורוויה. עוצמה שנשאבה ממנו באחת, בשתי מילים נוראיות: "יובל נהרג". הפרידה קשה יובל. אין איבר בגוף שאינו זועק אליך, ואין נחמה במותך. "עצוב למות באמצע התמוז".

"אמא" אמרת לי ברגילה האחרונה, בא לי יום בלי לעשות כלום. תמיד עזרתי לך להגשים כל חלום שלך ועכשיו אתה החלום יובל ותישאר כך. חלום מתוק ומר וכואב כל כך.

ימים קשים מחכים לנו. תפילתי היא כי נלמד לחיות עם המוות באהבה, לא בכעס. בשמחה על מה שהיה ולא בכאב על מה שלעולם לא יהיה כבר.

אני אוהבת את כולכם. תודה שאתם אתנו. ביתנו פתוח לכולם יום ולילה, אתם המשפחה שלנו. אל תעמדו בפתח. תיכנסו, תחבקו תשמחו ותבכו אתנו.

וכמוני עומדות עוד 27 אימהות על קברי בניהם. ואני מחבקת אותן מרחוק. קשורות אנו בחוט של כאב לעד. כאב על ילד שלא אזכה עוד ללטף את פניו, להתרומם על קצות האצבעות ולנשק אותו.

להגיד לו תודה ילד שלי מושלם.

תודה יובל.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.

עבור לתוכן העמוד