דברי ההספד של אחותו חרות

דברי ההספד של אחותו חרות


ברק שלי, אח שלי.

אני עומדת פה כדי להיפרד בפעם האחרונה.
כל כך מהר זה נגמר.

היית לי לאח גדול. אתה יודע איך הייתי גאה לומר שיש לי אח גדול. ומה הוא עושה. וזה היה בכל שלב בחייך.

אפילו בשבת האחרונה שאלו אותי כמה פעמים אם אני הגדולה, והייתי פשוט גאה לומר שלא, שיש לי אח יותר גדול ממני בן 23 - והוא בגולני.

כל כך לא הייתי מופתעת כשהמפקד שלך התחיל לספר דברים שחיילים אמרו עליך, וכמובן שאלה היו דברים נפלאים. פשוט לא הייתי מופתעת - ידעתי שאתה מפקד מעולה. ידעתי שאתה שפיץ, ואוהב את החיילים שלך. פשוט היה לי ברור.

ברק, אני יודעת שלא ידעת את זה, פשוט לא טרחתי לומר. תמיד שמעתי מהבנות של בלייכר עליך, וכמה אתה עילוי בישיבה, איזה בנאדם, ואיזה תלמיד.

קינאתי בך שהדברים אצלך היו פשוטים. ידעת לאן אתה הולך, עם מה ואיך. הייתה לך עמידה אצילית, וכשהיית בסביבה הייתה לך נוכחות חזקה. חזקה מאוד. בדרך כלל השרית רוגע סביבך. שקט.

את זה שאבא ואמא העריצו אותך בטח ידעת. היית מקור הגאווה שלהם. אני לא אשכח את החיבוק הענק שאבא נתן לך אחרי ההשבעה, כשהיית חייל מצטיין. ואמא כל הזמן דיברה עליך, ניסתה לעשות לך טוב. וכמובן שגם היית מושא הערצתם של הקטנים, עם הנשק וכל השטויות.

ברק, אין לי מושג איך נמשיך מכאן. אני כאילו כל כך יודעת מה אמור לקרות עם הזמן, וזה מפחיד. אבל אני מבטיחה להשתדל, מבטיחה. וגם כל המשפחה, כולם. ואל תדאג, לא ישכחו אותך כל כך מהר.

וגם בקשה קטנה ברק, תבקש עלינו קצת רחמים, ושלום ושלווה.

אני אוהבת אותך.


דבריה של חרות ביום השלושים לנפילתו

האמת היא שנפלה עליי שתיקה, שתיקה גדולה.

אני עומדת מול הגודל הזה והדממה שורה.
מול הגודל הזה של החוסר, החוסר שלך איתנו.
מול הגודל הזה של הכאב הבא עם הידיעה שלא תשוב אלינו.
מול הגודל הזה של הרגשת הפספוס וההחמצה שלך/אותך.
מול הגודל הזה של חוסר הידיעה, חוסר הוודאות.
מול הגודל הזה של אינסופיות הטוב שבך.
מול הגודל הזה של האמת שהייתה מצויה בך.

ועכשיו, אחרי שהברק נעלם והרעם רעם, רק הדממה תופסת את מקומם.

אבל בלי ספק נשארו לנו רסיסי אור מהברק. שובל בהחלט מכובד.
ועכשיו אנחנו מלקטים ומעבדים אותם לאט-לאט, ועל ידי כך שנמשיך לברר ולשכלל את רסיסי האור הללו נהפוך אותם לאינסופיים, לנצחיים.

לנר תמיד שימשיך להאיר את דרכנו ואת דרכם של אחרים.

עבור לתוכן העמוד