דברי החברים

חגי

מי לא הכיר את הג'ינג'י עם הנמשים שתמיד חייך.
מי לא הכיר את השובב של בית הספר היסודי.
מי לא הכיר את האח האהוב של עינת, נדב, עמיחי, יעל וג
יתית.
מי לא הכיר את המדריך של שבט מעלות.
מי לא הכיר את הילד ששינה כיוון והחליט לשבת ברצינות וללמוד.
מי לא הכיר את אותו הבחור שישב ולמד בעצמונה שנה וחצי והיה צמא לעוד.
מי לא הכיר את החייל הרציני והמצטיין שדרש מעצמו עוד ועוד ובכל זאת לא הפסיק לחייך.
מי לא הכיר את המפקד הנערץ והאהוב שהיה כמו אבא לחייליו.
מי לא הכיר את הזוג הצעיר שהתחתן לפני שנה.
מי לא הכיר את החייל שרצה לתת למדינה עוד שנתיים מחייו כי ידע שיש לו את היכולת לתרום למדינה.
מי לא הכיר את אותו השכן שתמיד היה לו מילה טובה ועצה לכל הנוער בשכונה.

כל אחד והחיבור שלו, כל אחד והחגי שלו.

מתוך הספדים שנכתבו לזכרו:

חניך: "...אני נזכר בדרך של חגי להשקיט את החניכים בתפילה. חגי לא היה צועק וכמעט שלא היה מעיר לחניכים בתפילה אלא נועץ מבט. מבט חודרני ונוקב בעיני החניך והמלאכה כאילו נעשתה מאליה... ובפעולת הסיום קם וביקש מכולם לא לחשוב שכבר לא יהיה לו זמן או כוח אלא תמיד לגשת, לומר שלום, לדבר קצת, כי אנחנו באמת חשובים לו..."

חבר: "...תמיד היית ילד של אמת. החיים הם לא בכאילו, החיים הם באמת. צריך להיות חבר באמת, לתרום באמת, להילחם באמת, להקריב באמת, להקריב הכול, באמת."

הר' יאיר גנז- עצמונה: "...חגי – אתה ה"עשירי" למניין הנופלים בבית המדרש שלנו. אתם נציגנו בישיבה של מעלה, אין עוד קבוצה כזאת. תורתכם גדולה, פעלכם רב, התפללו בעדנו, ספרו זכויותיו של עם ישראל לפני כסא הכבוד וזכותכם תגן עלינו."

ת.נ.צ.ב.ה

עבור לתוכן העמוד