דברים לזכרו של עמיקם מאת ירון לם


עמיקם, אני מסתכל עליך לא כחייל אלא כחבר, אח שלי.

מהמורים למדתי שאדם מורכב מגוף ונשמה, בכל פעם שמזכירים את הנושא הזה חשבתי עליך עמיקם בתור הנשמה, ואנחנו החברים בתוך הגוף. נשמה במרכז החברה, וכולנו סביב לנשמה.

ועוד למדתי, שגוף ללא נשמה אין בו ממש, ועכשיו עמיקם, מה עכשיו כשאתה לא נמצא, מה איתנו הגוף? תמיד דאגת לאיחוד של כולנו, תמיד אהבת את כולנו, יישבת סכסוכים ומריבות בינינו, אבוא ואעיד אני, השלמת בין חברים ופייסת בין אחים.

אני עובר ליד הבית שלך, מסתכל אל חלון חדרך, ורוצה לשרוק בכל כוחי: "עמיקו, צא צא." אני רוצה שכשניפגש החבר'ה בערב שבת בחוץ, עוד פעם תעלה מהגפן בהליכה המיוחדת לך, באותו חיוך.

תמיד עמדת במה שאתה מאמין, בערכים שבהם האמנת, ולא נתת לאף אחד לעמוד ולעצור אותך. לא ויתרת, לא בבית הספר וגם לא בצבא.

ביום הכיפורים התפללתי וקיוויתי אחרת, קיוויתי למצב אחר, אבל כנראה שאני לא זכאי. לא פלא שבחרו בך שתעלה למעלה ותאמר כי לא יותר, וגם שם תעמוד ולא תוותר.

עמיקם, יש לי חתך עמוד מאוד בלב, והעולם ממשיך להתקיים והחתך לא נרפא, האמת היא רק כואבת יותר, אינני מבין.

אלוקיי, נחם אותנו, מלאכי השמים נחמו אותנו, צר לי עליך אחי עמיקם, נעמת לי מאוד, נפלאת אהבתך לי.

עבור לתוכן העמוד