דברים לזכרו של אופיר

מאת שמוליק, חברו מקורס חובשים

הדבר האחרון שאני זוכר מאופיר היה ביום שישי לפני שיצאנו הביתה ועמדנו במסדר יציאה. הוא עמד לידי עם הכומתה האדומה שלו והכנפיים, ואני הסתכלתי עליו בגאווה. חשבתי לעצמי שהלוואי שכבר לי יהיו כנפיים ושאצנח. הסתכלתי עליו ממלא את הפס ופשוט בהיתי בו.

עכשיו אני רואה אותו לפעמים עומד ומסובב את הכובע שלו עם האצבע, זו תמונה שחוזרת אליי הרבה, היו רגעים בקורס שיצא לי לעבוד עם אופיר ביחד. גם זה נשמע לי מוזר, מעולם לו קראתי לו כך, בשבילי הוא היה פווה.

אני זוכר איך בבן שמן הוא עמד והסביר לכולם כל מיני תרגילים צבאיים וראו שהוא יודע מה הוא מדבר, הסגל סמך עליו ונתן לו כל הזמן לארגן את ההסתערויות, באותו זמן חשבתי שהוא אחד החיילים היותר מיומנים שאני מכיר. הוא מעולם לא דיבר על היחידה שלו, בדיוק כמו שאני לא מדבר על שלי, ובקטעים האלו הבנתי אותו ואת החשאיות שבדבר.

כל בוקר היינו מתעוררים ושומעים את הקול שלו, "קדימה אנשים, לקום, צריך להעמיד מסדר", ואנחנו עדיין בשק"שים שלנו, ממלמלים לעצמנו משהו כמו: "אוף, עוד פעם הפווה הזה?" אבל זה כמובן היה בצחוק, כי אחרי הכל הבנו את החשיבות של העניין.

היה לנו איזה קטע באר"ן (אירוע רב נפגעים) כשביצענו אותו בתוך הבניין של הבנות, ואופיר התחפש לאישה בהריון שצריך לחלץ אותו משם. במקרה הייתי שם בקומה איתו, והייתי מאלה שלקחו אותו והורידו אותו למטה. אני זוכר איך המפקד ביים את הלידה ופווה צעק כאילו הוא יולד, וכולם מסביב נפלו מהרגליים.

כל התמונות האלה כל הזמן חוזרות אליי, ואני חושב שכך אני מעדיף לזכור אותו, מחייך, סמכותי.


דברים נוספים מאת חבר מהצבא

לא רבים הם האנשים שכיף לך להיות איתם במשך 24 שעות ביחד. פווה היה אחד כזה שלא נמאס לראות אותו. תמיד היה חשוב לו לעזור, לעשות, לקחת על עצמו עוד מטלות אחרות. אף פעם הוא לא יכל לעמוד מהצד ולהסתכל על מה שקורה. תמיד הוא היה חייב להיות במרכז העניינים.

התכונה הבולטת ביותר שבאה לידי ביטוי פעמים רבות במשך הקורס הייתה עצם העובדה שהוא לא פחד להגיד לאנשים בפרצוף מה שהוא חושב, אם למפקד הקורס ואם לחברים הקרובים.

ואני בתור שותף לאוהל הערכתי מאוד את האומץ הזה, מכיוון שחיילים לרוב שותקים ולא שואלים שאלות, ואחר כך מתרגלים גם לדברים שאינם צודקים ונכונים ושצריך היה לשנות. אצלו בבטן התבשלו המון דברים שלא הצלחתי להוציא, ותמיד פווה היה בן אדם שיגיד את הדברים שחשבתי עליהם ולא העזתי לומר.

זכור לי היום שבו הוא צעק על אחד החבר'ה שלא שיתף את כולם בחבילה שהוא קיבל (מכיוון שהיינו אוהל של קיבוצניקים, והיה נהוג לאחסן ביחד את הצ'ופרים של כולם בארונית משותפת).

תמיד בסוף כל יום היינו יושבים באוהל ומכינים קפה, בשביל פווה זה היה אירוע חשוב ולכן הוא דאג במסירות להחליף בלוני גז בכל פעם שהיה בא הביתה. החברות והחברותה היו אצלו בראש הסולם.

הייתה איזו שבת שנשארנו יחד כשומרי מאהל. בכל פעם שהיה צריך להעיר אותי, הוא ידע להעיר עם קפה והחיוך, ולהגיד "לא נורא, תמשיך לישון עוד עשר דקות, אני רוצה שתתעורר כמו שצריך."


עבור לתוכן העמוד