יום השנה השני לזכרו של אוֹרי ז"ל

י"ט באלול תשנ"ב (17.9.1992)
יום השנה השני לזכרו של אוֹרי ז"ל

גבירותי מורי ורבותי, בכאב ובצער עמוק עומד אני לפניכם היום בפעם השנייה ומבקש לומר דברים על בני יקירי שנגדע מאִתנו בטרם עת, באותו יום השני המר - כ' באלול תש"ן. בננו אוֹרי ז"ל - אין לך מצב אבסורדי כואב ואכזרי מזה, מאשר אב ואם נתבעים לומר על בשר מבשרם את הביטוי הנורא אשר כולו כאב וגעגועים, "זכרונו לברכה".

על אלה אני בוכיה
על פרי בכורים קודש הלולים
לבי לבי הומיה
לך יקירי עתה במרומים.

בני אקרא במרה,
אהה, והוא שאול נשאל לה'
במותו קדר אוֹרי
נגוז זמירי בדם שירי.

ונפשי תערוג אליך כאילים
כי רחקת ממני בן מחמדים
לפרידתך מר לי מר
כי אבד ונגמר.

קשה פרידתך בני
בני אוֹרי, אוֹרי בני.

אוֹרי היה בן למופת, אוֹרי היה אח אוהב, אוֹרי היה חבר, אוֹרי היה מפקד צעיר שעתידו היה לפניו. הרשו לי להקריא בפניכם מכתב מאחד הפיקודים של אוֹרי שקיבלנו לפני כשלושה חודשים כשנה ותשעה חודשים לאחר מותו:


14.6.92
להורי אוֹרי גליק ז"ל
שלום רב,

שמי ירון בן-נון, פרח טיס לשעבר.

בשבת האחרונה ישבתי בחדרי וניקיתי מגרות. מיינתי וסיננתי מכתבים ודפים ומעטפות וחפצים. ילדים גדולים עוברים דירה.

כך שממכתב למכתב נחו עיני על כמה דפים מהוהים בכתב ידם של כותביהם, שורות ספורות על אדם שאיננו. את אוֹרי היכרתי ממש כשהגיע לביס"ט. נשלחנו לשבוע תע"מ (תעסוקה מבצעית) בעזה, והוא היה מד"ח חדש ולא מוכר.

כבר בערב הראשון נשלחנו לבצע מארבי לילה ברחובות עזה. יצאנו לסיור. אוֹרי הוביל, אני קשר. צמוד למפקד. לאחר זמן מה נקלענו לחבורת נערים שיידו בנו אבנים, והתפתח מרדף.

אוֹרי פתח בריצה, ראשון אל תוך הסמטאות הצרות והאפלות של מחנה הפליטים העצום הזה. ואני דולק אחריו. הסמטאות צרות, ומכשיר הקשר שעל גבי כבד, ואני מתאמץ להשיגו. והוא קל רגליים.

ונפתח בינינו פער, ואני רוצה לצעוק לו שיאיט, אבל את שמו, את שמו איני זוכר, זה יומנו הראשון אִתו. והשם כל כך קל ויפה. אוֹרי. כמו בנה הלא נולד של רחל. אוֹרי, אולם אני איני זוכר. רק רץ מפחד לאבדו. בסוף אנחנו תופסים את אחד הנערים, וההמשך לא רלוונטי.

רק שאני את השניות המעטות הללו של הריצה בסִמטה האפלה לא אשכח לעולם. אוֹרי. כל כך יפה וכל כך פשוט.

כשאוֹרי נהרג הייתי בשלב המתקדם. תפקידי היה עורך ביטאון בית הספר - המצערון. ופנו אלי לאסוף חומר למטרת הוצאת חוברת לזכרו של אוֹרי. תפקידי היה רק להביא את החומר להדפסה, וכך עשיתי. את פעולת השכפול אחרים היו אמורים לבצע. למיטב זכרוני, החוברת לא יצאה לאור. זכורה לי בעיית חומר (מיעוט) וכוחות דוחפים. אולם אצלי נותרו פיסות נייר אלו, וזאת רק בגלל גישתי האובססיבית לשימור פיסות נייר. את הדף עם תמונתו של אוֹרי והשיר של טבנקין עיצבתי כך, מכיון שהרגשתי ששיר זה מבטא באופן מושלם, את התסכול ואת הצער וחוסר האונים נוכח איבוד בן אהוב. שכן, בנים קוברים הורים, כך זה צריך להיות, לא ההיפך.

אנשים שנהרגים, בעיקר טרם זמנם, אנו זוכרים אותם יפים ושזופים וטובים ומשכמם ומעלה. אוֹרי באמת היה כזה, ובזמן הקצר שהייתי במחיצתו, וגם אחר כך בפגישות חטופות על מדרכות בית הספר, נהניתי מההשראה הרגועה והנקיה שהוא השרה סביבו. בעצם אוֹרי קרן אור עדין.

אין הרבה אנשים כאלה, כך נוכחתי לדעת. אני מצטער שאני פותח פצעים שמגלידים, פשוט הרגשתי חובה להעביר אליכם את המעטפה הזאת.

"הצער מצר את ראייתנו לפס אחד ארוך ודק של חושך, שאחר כך, ככל שעובר הזמן, הוא מתרחב ומתרחב עד אשר נותר פס דק של אור שהוא הזכרונות הטובים שנותרו לנו."

ירון בן-נון


אוֹרי היה בוגר המחזור הראשון של הישיבה באפרת, שיצא למלא את חובתו האזרחית בצבא הגנה לישראל, במקומות שנדרשו ממנו לעיתים רוח של התנדבות, כוחות גוף ותעצומות נפש גדולים. אבל גם התמודדות עם עולם שיש בו הרבה מהחולין.

בחודשים האחרונים לחייו, אוֹרי חי בשני העולמות וניהל דו-שיח עם עצמו. לא פעם שותפים היינו לאמביוולנטיות שלו כיצד חיים בשיטת "קח מזה ואל תנח ידך גם מזה". דו-שיח זה לדאבוננו נקטע באיבו. במותו השאיר לנו צוואה - מִצאו את המשותף למרות הניגודים, מִצאו את הדרך שגם בעִתות שלום ולא רק בצבא שכל כולו הכנה לקרב נוכל לחיות ביחד.

בחרנו להנציח את זכרו של אוֹרי ז"ל, בהקמת מסגרת רעיונית שתעסוק בחיפוש המשותף - בקיום מפגשים שיש בהם דברי מחשבה והגות המבוססים על ההכרה ברב-גוֹניות שבמחשבה היהודית לדורותיה, בהכרה שביהדות גם עמדות מנוגדות וקוטביות יכלו בעבר ויכולים בהווה להישאר בקונצנזוס של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

 

עבור לתוכן העמוד