על המעבר מ"ויאמינו" ל"וילונו" וזכייה ב'פירות מתוקים'

6/02/2020
הגדל


פרשת 'בשלח' בנויה משני חלקים.


בחלקה הראשון נמצא שיאה של הפרשה המתארת רגעים עוצמתיים ומרוממים של קריעת ים סוף, שחותמים את יציאת מצרים.
לאחר החוויה המרוממת, הנחשבת למאורע נדיר ומשמעותי בהיסטוריה של עם ישראל ושל גאולת מצרים בפרט, בני ישראל לא נשארו אדישים לנוכח הנס הגדול והם הביעו תודה בפה מלא. 
בשירה מרגשת ומרשימה אשר נאמרת מדי בוקר בתפילה הודו משה והעם ״אשירה לה'.. זה אלי ואנוהו.. מי כמכה באלים ה' ..נורא תהילות עושה פלא".
בחלקה השני של הפרשה, משתנה האווירה החגיגית והאופטימית של שירת הים לאפרורית ואפילו קודרת.
שלושה ימים בלבד לאחר סיום החוויה העל טבעית והמעמד החגיגי, הייחודי והמטלטל, מתארים הפסוקים לא מעט אירועים קשים סביב עניינים קיומיים וחומריים כמזון ושכוללים בין היתר, תלונות על צימאון וגעגוע ל'סיר הבשר במצרים'.
משה נמצא על סף יאוש והוא צועק אל ה' "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני". 

כפיות טובה זו ובעיקר חוסר האמונה מתוארים בסוף הפרשה כ״ריב בני ישראל ועל נסותם את ה׳ לאמר היש ה׳ בקרבנו אם אין״.
המעבר המהיר מ"ויאמינו בה'" שנאמר על ידי בני ישראל לאחר הנס הנשגב, לטרדות היומיום שנפתחו ב"וילונו", נועד ללמד על 'נפילת מתח' שתתכן במעבר מחוויה לחובה.
בן חורין, לא יכול לבסס את אמונתו רק על חוויות וריגושים כפי שזכו בני ישראל ביציאת מצרים, עת אכלו מן ושלווים. הנהגה ניסית היא מרשימה, אך בכך לא די...
יציאה לחירות ובניין אמונה מוצקה מחייבים עבודה עצמית ובעיקר השתדלות מצידו של האדם.
בערב 'שבת שירה' ולקראת חג האילנות נזכור, כי לא ניתן לזכות ב'יבול' מרשים בדרך של נס. מסעו של האדם מצריך השקעה באופן שיטתי ללא קיצורי דרך או פשרות במטרה לזכות ב'פירות מתוקים' ולראות תוצאות טובות בכל תחום שאליו הוא יידרש במהלך חייו.

אמנם מדובר בתהליך ממושך שלעיתים עלול להיות מייגע, אך הוא כדאי ומשתלם ולרוב אף גורם לסיפוק ולשביעות רצון לאורך זמן.
שבת שלום וט׳ו בשבט שמח,

 הלל

עבור לתוכן העמוד