קווי מתאר ליחסי בין העם היושב בציון ויהדות התפוצות / פרשת מטות

25/07/2019
הגדל

בקשתם של שבטים ראובן וגד להישאר בעבר הירדן המזרחי ולא להיכנס לארץ המובטחת עשויה להוות שיעור חשוב ויסודי לגבי היחסים בין יהדות ארץ ישראל ליהדות התפוצות.

המפגש בין פרשת מטות לבין ימי בין המצרים אותם התחלנו השבוע יוצר דבר מעניין. חלק אינטגראלי מכיסופים לגאולה השלמה כולל את קיבוץ הגלויות והנה לפתע משה רבנו נותן פתח לאפשרות לגור שלא בתוך גבולות ארץ הקודש.

מתוך פרשת השבוע ננסה לאפיין בכמה נקודות את התנאים היסודיים שמאפשרים לגור שלא בתוך ארץ ישראל ואת טיב היחסים.

1.     ברירת המחדל הפשוטה היא לגור בארץ ישראל, הארץ המובטחת בה התורה רואה את האפשרות למימוש הייעוד של עם ישראל בעולם. רצון לגור מחוץ לגבולות הארץ על בסיס אינטרס כלכלי זקוק לקבלת 'אישור' או לגיטימציה על בסיס תנאים מסוימים.

2.     חובת השתתפות בלחימה על ארץ ישראל ומול אויבי ישראל: תנאי יסודי שמציב משה רבנו לשניים וחצי השבטים הוא השתתפות פעילה במלחמה: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?!". זה כמובן יכול לכלול התגייסות לצה"ל אך דומה שהיום אפשר להרחיב את המאמץ המלחמתי לשני מישורים נוספים: אחד, תמיכה כלכלית בארגונים ומוסדות במדינה. מישור שני קשור בהבנה שכיום כל יהודי מסביב לעולם נמצא בעצם בחזית של ההסברה הישראלית המהווה פקטור משמעותי בחופש הפעולה הצבאית של הממשלה בניהול המערכה הבטחונית.

3.     אם אתה לא מזדהה – תעלה לארץ: "ואם לא יעברו חלוצים אתכם, ונאחזו בתוככם בתוך ארץ כנען" – ככל שאדם מזדהה יותר עם המאבק על ארץ ישראל ושותף לו באופן פעיל זה מכשיר בדיעבד את היותו בחו"ל. ככל שההזדהות והתמיכה פוחתת כך המסקנה היא: חובת עלייה. הפוך מהשיח היום. כיום שליחים ומוסדות מנסים לשכנע בעלייה דווקא בתומכים נלהבים במדינה. כמובן שמאמצים אלו נובעים מאהבתם ודאגה לסכנות הברורות של התבובללות וכו'. עם זאת, השיח המוסרי של התורה בדיוק הפוך דווקא אם לא איכפת לך, אתה מחוייב להגיע הנה ולהיות חלק. יש לכך גם הגיון מציאותי ברור. אם היהודים היחידים שישארו בחו"ל הם אלו שלא איכפת להם אזי לגמרי נאבד אותם...

 

בספר יהושע (פרק כב) מתרחשת הדרמה האמתית. שניים וחצי השבטים מקימים מזבח. בעיני יושבי הארץ זה נראה ככפירה, כרצון לניתוק מהעם, כמדרון חלקלק להתבוללות, כדתיות מזויפת והם שולחים משלחת צבאית בראשותו של פנחס הכהן לאיים עליהם. במילים מרגשות וחודרות מסבירים שניים וחצי השבטים שכוונתם בדיוק להפך. הקמת המזבח נועדה להתגונן מפני התבוללות ומפני הניתוק. יתירה מזו, הפחד הגדול שלהם הוא בכלל לא מפני הגויים אשר סביבותיהם אלא מפני יהדות ארץ ישראל(!) הם חוששים שהיהודים בארץ ישראל יתנשאו עליהם ויגידו להם שהם לא יהודים, שהם מתנתקים ומתבוללים ושהם בכלל לא חלק מעם ישראל. מכך הם מפחדים. פנחס שומע ומשתכנע ומברכם לשלום.

מכאן נלמד כמה שיעורים חשובים:

4.     ליהדות התפוצות יש את הדרכים שלהם להתגונן מפני התבוללות וניתוק המסורת. סקר 'פיו' ב2017 מראה באופן יפהפה שאחוז היהודים בארה"ב שהיהדות חשובה להם לא שונה בהרבה מהיהודים בארץ, ההבדל הגדול נמצא בדרך שלהם לבטא ולממש את זה בחיים שלהם. לנו זה יכול להראות מוזר ומשונה, אפשר כמובן לחלוק, אך אל לנו רק לשפוט את מעשיהם מתוך התודעה הישראלית שלנו.

5.     סכנה מבית: הפחד מהתבוללות וניתוק לא מגיע רק בגלל שהם יושבים בין הגויים בתרבות אחרת; אלא גם מתוך היחס המזלזל והפטרוני שהם עשויים לחוש מאתנו יהודי ארץ ישראל.

6.     אמון בדיאלוג: אם רק נשכיל לדבר יותר, להשמיע קושיות וביקורת אך גם לשמוע ולהבין, נוכל לקדם את היחסים בין יהדות הארץ ליהדות התפוצות באופן שיעזור לנו ולהם, אולי זה יעודד עלייה ואולי זה יגביר את התמיכה בישראל ואולי גם יגביר את התודעה היהודית בקרב שכבות שונות של יהדות התפוצות ויפחית את אחוזי ההתבוללות.

שבת שלום,

שראל

עבור לתוכן העמוד