פרשת תזריע, החודש, ראש חודש ניסן

3/04/2019
הגדל

פרשת תזריע, החודש, ראש חודש ניסן

שלושה אירועים מתנקזים להם לשבת מיוחדת זו. פרשת תזריע, פרשת 'החודש' וראש חודש ניסן. ודומה שהקשר בין השלושה יותר מאשר מקרי.

פרשת תזריע מספרת על לידה "אישה כי תזריע וילדה זכר". כך גם ראש החודש הינו מולד הלבנה. ופרשת החודש מבשרת בעצם על לידתו של עם ישראל.

אלא שפרט נוסף מחבר בין לידת תינוק למולד הלבנה: קרבן חטאת. שתי חטאות אלו תמוהות במיוחד: מה חטאה של היולדת ומה החטא הגלום בראש חודש, בשתי לידות אלו, אשר מחייבות קרבן חטאת?!

ה'כלי יקר' מסביר שקרבן החטאת ביולדת רומז לחטא עץ הדעת בו נאמר "בעצב תלדי בנים". בקרבן חטאת של ראש חודש מדייק המדרש את לשון המקרא "חטאת לה'" ובכך מחזיר אותנו שוב לסיפורי בריאת העולם עת הקטין הקב"ה את הלבנה ומתוך כך ביקש מעם ישראל "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הלבנה". כמו שבלידה אנו נזכרים גם בחסרון, בטראומה, בטומאה המהולה בשמחה ומזכירים חסרונם של בני האדם, גם כך הקב"ה מגלה לנו החסרון שלו. הביאו עלי כפרה.

מדוע בתוך השבח והשמחה יש להזכיר את הגנות והחסרון?

בפרשיית החודש עם ישראל מקבל לוח שנה חדש: לוח עברי, הלוח הקדוש של המועדים. אך חידוש גדול נוסף הוא בהיותו ע"פ הירח. לוח השנה השמשי הוא אוניברסאלי. אולם עם ישראל מונים על פי הלבנה.

השמש היא חזקה, מאירה ומחממת ודווקא הירח הוא החסר, הנזקק לאור השמש. רבי צדוק הכהן מלובלין (רסיסי לילה כה) מסביר שאכן זאת מעלתם של ישראל – חסרונם: "וזהו שורש ישראל שמונין ללבנה שהם בעל חסרון ומקוים השלמתן מהשם יתברך".

מה היא יציאת מצרים וכיצד אנחנו צורבים אותה בזכרוננו?

האם רק בצד של 'אתה בחרתנו' ו'בני בכורי ישראל'. או שמא התורה מבקשת גם צד נוסף: ענווה ותודעת חסר. לכך שתי השלכות חשובות: ביחס בין אדם למקום ובין אדם לחברו. הענווה מביאה לקשר חזק יותר עם השי"ת באשר אנו מקווים ומייחלים אליו. וביחס המוסרי לאדם: מצרים מזכירה לנו לא רק את היציאה ממנה. לא רק את החוזק. את הניסים והנפלאות. את היותנו עם נבחר. אלא שגם אנחנו היינו עבדים. ומתוך כך מצווה עלינו: : "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". לא רק גאוות יחידה בליבנו אלא גם ענווה.

מה הלוז הספרותי של אגדה של פסח? 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. מדוע זה חשוב?

התשובות המקובלות הם כי האור ניכר דווקא מתוך החושך וכן, שגם בזמנים של גלות וקושי צריך לזכור שבסוף יש ישועה. אולם לדרכינו אפשר לומר ש'הגנות' חשובה לזכרון דווקא בתוך מצבים של 'שבח'. דווקא שאדם נמצא במציאות טובה וחזקה עליו לזכור את החסרון והענווה. וכן במובן הלאומי בדורנו: דווקא במצבה המדהים של מדינת ישראל עלינו לזכור לא רק את "בני בכורי ישראל", אלא גם את "ואהבתם את הגר".

זאת הדרך לחירות. זאת הדרך לגאולה.

שבת שלום וחודש טוב!

 

עבור לתוכן העמוד